ת"א 20832-06-14 צופיוף נ' רוט ואח'

1.בפניי ארבע בקשות לסילוק על הסף אשר הוגשו על-ידי המבקשים, הנתבעים, כנגד התובע, המשיב (יכונו להלן: "התובע" ו-"הנתבעים"). בטרם אסקור את בקשות הסילוק שבפניי, אתייחס בקצרה לתביעה אשר הוגשה על-ידי התובע, תביעה אשר הוגשה ביום 11.06.2014.

2.בפתח התביעה, מציין התובע כי מדובר בתובענה המהווה המשך להליכים משפטיים המתנהלים בין הצדדים במשך למעלה מ-20 שנה והנוגעים לבניין מגורים המצוי ברח' קושניר 18 בבני ברק, הידוע כגוש 6178, חלקה 208 (להלן: "הבניין" או "הנכס" או "המקרקעין"). בניין זה מורכב מדירה בקומה א', ב' ו-ג', תוספת שני חדרים על הגג וכן מרתף ובו מחסנים ומחסן נוסף המצוי בלובי הכניסה המכונה "חדר עגלות".

3.תחילת היחסים בין הצדדים הוא ביום 21.11.1965 עת רכש התובע מהנתבעים 3 ו-4 (הנתבע 3 נפטר ומשהוגשה תביעה נגד עיזבון שאינה אישיות משפטית, הנתבע 3 נמחק מכתב התביעה) את זכויותיהם במקרקעין. באותה עת, היו המקרקעין מגרש ריק. הזכויות בנכס לא הועברו על שמו של התובע. 23 שנה לאחר רכישת הזכויות על-ידי התובע התקשרו הנתבעים 3 ו-4 עם הנתבעים 1 ו-2 בהסכמים שתכליתם הינה ביצוע עסקת קומבינציה. הנתבעים 3 ו-4 מסרו לנתבעים 1 ו-2 חלק מהמקרקעין בתמורה לקבלת שירותי בניה על החלקים הנותרים. הסכם הקומבינציה נכרת בשנת 1987.

4.בשנת 1988 התברר לתובע כי הנתבעים 3 ו-4, שהינם אחיו, התקשרו בעסקת הקומבינציה, ולפיכך רשם התובע לטובתו הערת אזהרה על בסיס המסמכים שהיו ברשותו משנת 1965. בין הצדדים החל סכסוך משפטי לנוכח עתירת הנתבעים 3 ו-4 למחוק את הערת האזהרה ולקבל את הבעלות בנכס. ביום 06.02.2004 ניתן פסק דינה של כב' השופטת גרסטל בת"א 205/97 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם נדחתה תביעתו של התובע לקבל את הנכס ונקבע כי הנתבעים 3 ו-4 הינם הבעלים בנכס. משכך, הורה בית המשפט על מחיקת הערת האזהרה אך קבע כי התובע יהיה זכאי לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מביצוע העסקה על-ידי הנתבעים 3 ו-4. על פסק דין זה הגיש התובע ערעור לבית המשפט העליון, ע"א 2907/04. ביום 13.06.2007 ניתן פסק הדין בערעור. בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של התובע, ובין היתר קבע שחלקי הבניין שלא נמכרו לנתבעים 1 ו-2 יירשמו על שם התובע. עוד קבע בית המשפט העליון כי פתוחה הדרך בפני הצדדים לבקש סעדים כספיים: "ובכך ניתן למעשה היתר לפיצול סעדים".

5.בין הצדדים התנהל הליך נוסף בבית משפט השלום, ת"א 22581/08, במסגרתו ניתן צו מניעה שעמד בתוקפו כל עוד נמשך ההליך, לפיו נמנעה זכות שימוש והנאה של התובע במחסנים המצויים בקומת המרתף. ביום 27.02.2012 הגיש התובע הליך משפטי נגד הנתבעים, ת"א 49993-02-12, הליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופטת אלמגור (להלן: "ההליך בפני כב' השופטת אלמגור"). בתביעה זו התבקש בית המשפט לבטל את הסכמי הקומבינציה שנחתמו בשנת 1987. יצוין כי בסעיף 21 ג' לכתב התביעה בהליך בפני כב' השופטת אלמגור, טען התובע כי הוא זכאי לפיצויים ראויים שיתנו ביטוי לאופי ההפרה ולהתנהלות הנתבעים משך למעלה מ-20 שנה. בשולי כתב תביעתו בהליך בפני כב' השופטת אלמגור, ביקש התובע את רשות בית המשפט לפצל את סעדיו באופן שאת כל נזקיו הכספיים יתבע רק לאחר מתן פסק דין בעניין זכויות הקניין בנכס וביטול ההסכמים.

6.עוד בטרם ניתנה החלטה בבקשת פיצול הסעדים ובטרם ניתן פסק דין בהליך בפני כב' השופטת אלמגור (פסק דין שניתן ביום 27.04.2015), אליו אתייחס בהמשך, הוגשה כאמור התביעה שבפניי. בתביעה זו מגולל התובע את קורות הנכס וההליכים המשפטיים. לטענת התובע, רק לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון הושבו לו זכויותיו בבניין. עוד טוען התובע בסעיף 11 לכתב התביעה כי מכוח החלטת בית המשפט העליון הוא זכאי לקבל פיצויים כספיים בגין כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתקשרות הנתבעים 3 ו-4 בעסקת הקומבינציה עם הנתבעים 1 ו-2. בסעיף 23 לכתב התביעה מפרט התובע את נזקיו המסתכמים, לטענתו, בסכום של 2,773,844 ₪. סכום זה מורכב מאובדן הנאה ואובדן שימוש בדירת התובע בקומה א' של הבניין, בקומת המרתף ובחדר העגלות. כן כולל סכום זה את אובדן ההנאה ודמי שימוש בקומת המחסנים, כל עוד צו המניעה בתיק בבית משפט השלום היה תלוי ועומד; אובדן הנאה ודמי שימוש בחדרים שנבנו על גג הבניין; וכן עוגמת נפש בשל אובדן המקרקעין במשך 17 שנה וניהול הליכים משפטיים.

7.הנתבעים הגישו כתב הגנה, וכאמור התביעה כנגד העיזבון נמחקה. יש לציין כי בעניין זה הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה, היא בקשה מס' 17. לנוכח העובדה כי הוגשו בקשות לסילוק התביעה על הסף, קבעתי במסגרת ישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניי ביום 01.04.2015, כי ראשית יש להכריע בבקשות לסילוק על הסף ורק אם יתברר כי ישנה תביעה תלויה ועומדת, ניתן יהיה לדון בבקשה לתיקון כתב התביעה.

8.כפי שציינתי לעיל, הוגשו ארבע בקשות למחיקת התביעה על הסף. הבקשה הראשונה הוגשה על-ידי הנתבעים 1 ו-2, היא בקשה מס' 9. במסגרת בקשתם, טוענים הנתבעים 1 ו-2 שבמסגרת החלטת בית המשפט העליון מיום 03.10.2006, נדחה הערעור בהסכמה ככל שמתייחס הוא לנתבעים 1 ו-2. לטענת הנתבעים 1 ו-2, הסכסוך הכספי מתייחס אך ורק לתובע ולנתבעים 3 ו-4, ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדם מחמת התיישנות ומחמת השתק שיפוטי. עוד טענו הנתבעים 1 ו-2 בבקשה מס' 9 כי קיים מעשה בי-דין בהתאם להחלטת כב' השופטת ערקובי בת"א 22581/08, שם נקבע בין היתר שאין לתובע כל זכות לקבל בעלות בחדר העגלות או בחדר הגג; הנתבעים 1 ו-2 טוענים להיעדר עילה, שכן את הסעדים הכספיים רשאי התובע, אם בכלל, לתבוע רק מהנתבעים 3 ו-4; הנתבעים 1 ו-2 טוענים שמדובר בתובענה טורדנית וקנטרנית ושהתובע הוא תובע סדרתי הנוקט בהליכים מזה כ-20 שנה.

9.הנתבע 4 הגיש בקשה למחיקה על הסף, היא בקשה מס' 13, וזאת בשל אי קיום צו של בית המשפט במסגרתו הורה בית המשפט לתובע להגיש תצהיר גילוי מסמכים כללי וספציפי וכן ליתן פרטים נוספים בהתאם להחלטת בית המשפט בבקשה מס' 6.