עזבון המנוחה פלונית ז"ל ואח' נ' אברמוביץ ואח'

ההליך, המחלוקות

1.לפני תביעת עיזבון ויורשי המנוחה ח.ל. ז"ל (להלן: "המנוחה"), שהיתה ילידת 1/1/1930 ונפגעה בתאונת הדרכים נשוא התביעה, מיום 13/7/11 (להלן: "המנוחה").

2.בעקבות התאונה אושפזה המנוחה בבית החולים "איכילוב", שם קיבלה טיפולים שונים, כמפורט במסמכים הרפואיים שהוגשו, בחוות דעת המומחה אליה אתייחס להלן ובסיכומי הצדדים.

3.ביום 18/9/11 הלכה המנוחה לעולמה. התביעה היא לפיצוי בגין נזקי הגוף והיא הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק").

4.אין חולק בין הצדדים ביחס לנסיבות התאונה ולחבותה של הנתבעת לפיצוי עזבון המנוחה ויורשיה מכוח החוק. המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין פטירת המנוחה. לקביעה בהקשר זה יש השפעה ישירה על גובה הפיצוי המגיע.

5.הצדדים הגיעו להסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה, לפיו לא ינוהל דיון הוכחות בתיק, ופסק הדין ינתן לאחר שיגישו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה במחלוקת:

6.לנוכח המחלוקת הנ"ל שבנסיבותיה היא רפואית וכן לשם קביעת תוחלת חיי המנוחה, מונה כמומחה מטעם בית המשפט פרופ' רביד (להלן: "המומחה") שנתן חוות דעת ואף השיב לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת.

7.המומחה חיווה דעתו כי קיים קשר סיבתי ישיר בין התאונה לבין פטירת המנוחה וכי לא היה בהמשך האשפוז כדי לנתקו.

כן קבע המומחה שמחלותיה הגופניות של המנוחה לא היו משמעותיות וכי לא היה בהן כדי להשפיע על תוחלת חייה הצפויה. לעומת זאת, כך קבע, תוחלת חיי המנוחה הושפעה ממחלת האלצהיימר בה לקתה. המומחה הסביר בהקשר זה שתוחלת החיים הממוצעת בנשים שאובחנה אצלן אלצהיימר היא 5.7 שנים, וכי לגבי המנוחה, בנתוניה האישיים, הפרוגנוזה הסטטיסטית היא שש שנים, החל ממועד האבחנה.

בחוו"ד קבע המומחה שהספירה החלה בשנת 2006, שאז אובחנה המחלה אצל המנוחה. לעומת זאת, בתשובות לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת, שינה המומחה את תאריך המוצא, וכתב שאבחנת המחלה אצל המנוחה נעשתה למעשה בשנת 2008, רטרוספקטיבית וכי לכן יש לספור את תוחלת החיים של 6 שנים, החל משנה זו (ראו נספח ז' לסיכומי הנתבעת).

8.הנתבעת טוענת, בין היתר, שכבר בחוו"ד שגה המומחה בקביעת המועד שממנו יתחיל מניין שנות תוחלת חיי המנוחה, כי לאחר מכן טעה שוב כאשר העמידו את המועד בו אובחנה המחלה על שנת 2008 ואף "התבצר בעמדתו".

לטענתה, ממסמכים רפואיים שונים שצורפו לסיכומיה, בשנת 2008 כבר היה ידוע על אבחנה של אלצהיימר בשלב מאוד מתקדם אצל המנוחה. לשיטתה- קביעת המומחה, מנוגדת אפילו לנקבע על ידו במסגרת חוות דעת ולספרות המקצועית עליה הסתמך, ויש להעמיד את נקודת המוצא לכל המאוחר על שנת 2006.

9. בית המשפט הוא הפוסק האחרון בעניינים שברפואה. למרות שהמומחה לא זומן לחקירה על חוו"ד, בסמכותו של בית המשפט לבחון ולהכריע בשאלות המתעוררות זה.

10. בחנתי בעיון רב את טענותיה המפורטות של הנתבעת בעניין זה, ומצאתי כי הדין עימה, אך חלקית. אין בידי לקבל את טענתה כי המומחה "התבצר" בעמדתו, ויחד עם זאת- דומה שאכן נפלה שגגה בעת קביעת המועד שבו נכתבה לראשונה אבחנה ברורה של המחלה, ללא קשר לתאריך בו החלו תסמינים, שבדיעבד יוחסו למחלת האלצהיימר. רק ממועד כזה, יש להתחיל את מניין תוחלת חיי המנוחה ולא מן הנמנע שהגורם לכך הוא ריבוי הרישומים העוסקים במצבה הקוגניטיבי של המנוחה ו/או מתייחסים לעבר. לאחר קריאת הסברי המומחה, אין בידי אף לקבל שמדובר ב- 5.7 שנים, כי אם ב- 6, לאחר התאמת התקופה לנתוניה של המנוחה (ראו בסיפא לחוו"ד).

11.הרישום הרפואי הראשון מבין אלו שהוצגו בפני, שבו אובחנה המנוחה לראשונה ובמפורש כסובלת ממחלת אלצהיימר, הוא מיום 21/3/07 (נספח ו' לסיכומי הנתבעת).

המומחה קבע את המסגרת, את העקרונות, והציב את הכלים לצורך חישוב תוחלת החיים של המנוחה ונראה שנפלה מלפניו שגגה או כי הרישום מיום 21/3/07 נעלם מעיניו.

אמנם בדו"ח הערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי מתועד מצבו קוגנטיבי של הפרעה ניכרת בהתמצאות, בשנת 2008 מצוין כי המנוחה סובלת משטיון מסוג אלצהיימר יותר משנתיים, ורישומים מוקדמים יותר, כוללים חשד לקיום המחלה ו/או ציון של הפרעות זיכרון, ועוד. ואולם- כל אלו אינם מקיימים את הדרישה של "אבחנת המחלה". כך הסביר גם המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה, כשציין כי פגיעה קוגנטיבית בדרגות חומרה שונות, אינן מוגדרות כדמנציה לצורך חישוב תוחלת חיים. הנה כי כן, אין זה משנה מתי החלה המחלה בפועל, וכי כשנעשתה האבחנה, נכתב שהיא במצב פרוגרסיבי. הרישום המפורש בדבר אבחנה של מחלת האלצהיימר הוא זה מיום 21/3/07 וממנו יש להתחיל את מנין התקופה.