ת"א 20551-08-13 גלילי ואח' נ' גיטרמן

עסקינן בבקשה של עיריית אשדוד, להכיר בחסינותו של הנתבע, סגן ראש עיריית אשדוד וממלא מקומו, מכוח סעיף 7ג (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). הבקשה באה בעקבות התובענה שבפניי, שעילותיה לשון הרע ושקר מפגיע.

ראוי לומר כבר בפתח הדברים, כי מלאכתי נעשתה קלה במעט ואולי אף קצרה, וזאת לאור פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 11.8.2014, בע"א 1649/09, רע"א 775/11, אברהם פלקסר ועוה"ד אולגה גורדון נ' מ"י ועזבון המנוח דוד שי ז"ל ואחרים (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד פלקסר" או "הלכת פלקסר"). פס"ד פלקסר, מכריע בשתי מחלוקות פוסקים הנוגעות, באופן ישיר, לבחינת בקשה להכרה בחסינותו של עובד ציבור מכוח סעיף 7ג(א) לפקודת הנזיקין.

הואיל והכרעתי בבקשה שבפניי מושתתת על הכללים שנקבעו בהלכת פלקסר, אפתח בהתייחסות קצרה לקביעותיו של בית המשפט העליון באותו המקרה.

פסק דין של הרוב ניתן מפיה של כב' השופטת א' חיות, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט י' עמית. לענייננו, שתי שאלות הוכרעו בפסק דינה של כב' השופטת חיות: האחת, כיצד על בית המשפט, בערכאה הדיונית, לדון בשאלת קיומה או העדרה של חסינות עובד ציבור שאינו עובד מדינה, האם בהתאם לכללי המשפט המנהלי, דהיינו, בחינת סבירותה או תקינותה של ההחלטה להעניק את החסינות, או כי על בית המשפט לברר בעצמו ולהחליט בדבר התקיימותם של תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7א(א) לפקודה; השנייה, במקרה בו התובע אינו מסכים לבקשה המוגשת על ידי הרשות הציבורית להכרה בחסינות, על מי מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט בדבר התקיימותם או אי התקיימותם של תנאי החסינות, על התובע, או על הרשות הציבורית.

קביעתו של בית המשפט העליון, לטעמי, בשתי הסוגיות האמורות, ברורה וחדה: בשאלת אופן בחינת השאלה אם התקיימו תנאי החסינות אם לאו, על בית המשפט לדון ולברר את הדברים ואין עליו להסתפק בבחינת הסבירות והתקינות של החלטה כזו או אחרת של היועץ המשפטי של הרשות, כפי שהם פני הדברים במקרה שבו המדובר הוא בעובד מדינה. (פסקה 36 לפסק דינה של כב' השופטת א. חיות). בשאלה על מי מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט בדבר התקיימות של תנאי החסינות אם לאו, נקבע (עם כך הסכים אף כב' השופט עמית בפסק המיעוט), כי במקרה בו התובע אינו מסכים לבקשת הרשות להכרה בחסינות: "...רשאי בית המשפט להניח כנקודת מוצא, שהתנאים התקיימו והנטל יעבור אל התובע להראות מדוע אין לקבל את עמדתה של הרשות בעניין זה..." (פסקה 37 לפסק הדין).

מתוך הקביעות האמורות של בית המשפט העליון הנכבד, אדון עתה בבקשה שבפניי.

התביעה

התביעה היא לתשלום סך של 300,000 ₪ בעילות שצוינו לעיל.

לטענת התובעים, פרסם הנתבע בעיתון מקומי כתבה רצופת שקרים ולשון הרע, במסגרתה ייחס לתובע 2, ניסיונות בלתי ראויים לקבל עבודה כיועץ משפטי של העירייה, למשפחה כולה ניסיונות להסדיר עבירות בנייה, בדרך שאינה ראויה, הפעלת לחצים וסחטנות על הנתבע, כיו"ר וועדת בניין עיר, לאשר את הבנייה הבלתי חוקית ולאשתו של התובע 2, ניסיון להתקבל לעבודה כמזכירה במוזיאון במשכורת של משרה מלאה, מבלי שהתכוונה לעבוד במשרה מלאה בפועל. הנתבע ייחס ל"משפחת גלילי", כלשונו, השתלחות נטולת רסן כלפי נבחרי ציבור, כך על פי כתב התביעה. נטען, כי הנתבע אף פרסם את אותה כתבה באתר הפייסבוק של התנועה הפוליטית שברשותו.

פרסום נוסף אותו מייחסים התובעים לנתבע, הוא ראיון ב"רדיו דרום", בו אמר הנתבע, כי הגיש תלונה נגד בעלי המקומון, כי התובעים מנסים לסחוט אותו, כי התובע 1 הוא עבריין בנייה, כי בכוונתו להגיש תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד התובע 2 וגם לשלוח מכתב למס הכנסה, הואיל והתובע 2, שהוא עורך דין, עושה דברים לא חוקיים במשרדו, כלשון הנתבע, כי אנשים אחרים פנו אל הנתבע ואמרו לו שהתובעים סחטו אותו וכי יש הוכחות לכל, כי התובעים סחטו חברי מועצת עיר, בכירים בעירייה, אנשי עסקים וכי זו המטרה שלהם או של התובע 1.

התובעים מייחסים לנתבע פרסום נוסף בדמות כתבה במקומון באשדוד, בה נרשם, על פי הנטען, כי הנתבע הגיש תלונה כנגד התובע 1, בעבירה של סחיטה באיומים, וכי לטענת הנתבע, התובע 1 הפעיל עליו לחצים עקיפים כדי לאשר בקשות להיתרי בנייה. התובעים, טוענים, כי הנתבע מצוטט בכתבה כמי שייחס למשפחת גלילי, הפעלה של לחצים בלתי פוסקים.