ת"א 20428-08-16

עניינה של תובענה זו הינו תאונת דרכים מיום 15.8.10 שאירעה באיזור ריחן בשטחי הרשות הפלסטינית, במסגרתה נהרג המנוח עטא אחמד עמארנה (להלן: "המנוח"). התובעים הינם יורשיו ותלוייו של המנוח. מדובר בתאונת דרכים, במסגרתה המנוח נהג בטרקטור שמספרו 7014642 (להלן: "הטרקטור"). המנוח נפגע בתאונה בה פגע בטרקטור רכב משאית מסוג איסוזו שמספרו 3286668 (להלן: "הרכב") שנהגו היה הנתבע מס' 1 והמבוטח בביטוח חובה על ידי נתבעת מס' 2. התביעה הוגשה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ולחילופין על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). לתביעה צורפה גם הנתבעת 3 (להלן: "קרנית") בטענה כי לא היה ביטוח חובה לטרקטור וכי המנוח נהג בו ללא רשיון נהיגה (ראה סעיף 5 לכתב התביעה המתוקן והודעת התובעים מיום 6.4.17.). קרנית טרם הגישה כתב הגנה. הנתבעים 1-2 הגישו כתב הגנה בו התכחשו לחבותם בגין התאונה. בין היתר טענו כי לטרקטור היה במועדים הרלבנטיים לתאונה ביטוח חובה תקף שמספרו 33-9-3600-3010 בחברת ביטוח פלסטין שמקום מושבה ברמאללה. עוד התכחשו לכל אחריות נזיקית.

בהחלטות ביניים קודמות שנתתי בתיק זה, התבקשו התובעים להתייחס לשאלת תחולת החוק נוכח מיקום התאונה, ובהתייחס בין היתר, להוראות החוק, ולחוק הביטוח הפלסטיני מס' 20 מ- 2005. התובעים טענו כי חוק הביטוח הפלסטיני אינו מקנה להם עילה נוכח העדר רשיון הנהיגה למנוח והתיישנות התביעה. בסופו של דבר, בהודעה מיום 19.4.17 הודיעו התובעים כי הינם מוותרים על תביעה מכוח חוק הפלת"ד בכלל, וכנגד קרנית בפרט, ובית המשפט התבקש למוחקה מכתב התביעה. לעומת זאת, התובעים טוענים כי עומדת להם עילת תביעה כנגד הנתבעים 1-2 על פי פקודת הנזיקין.

גישת התובעים מקובלת עלי באופן חלקי בלבד. אני סבור כי לתובעים לא עומדת כל עילה כנגד נתבעת 2, ואילו כנגד הנתבע 1, על התובעים לתקן את תביעתם ולתבוע על פי הדין הפלסטיני, ככל וזה מקנה להם עילת תביעה כנגד הנתבע 1, ולא על פי פקודת הנזיקין. להלן נימוקי.

ראשית, כפי שרמזתי על כך בהחלטות קודמות בתיק, כאמור, חוק הפלת"ד אינו חל על אירוע תאונת דרכים בו נפגע תושב שטחי יהודה ושומרון שאינו ישראלי, וזאת הואיל וחוק זה הינו חוק טריטוריאלי (ראה: רע"א 1667/09 שושה נ' נתשה [ניתן ביום 2.8.2010]; ת.א. (י-ם) 8486/06 פאדיה מנצור עוויס נ' קרנית [ניתן ביום 21.4.2009]; ת.א. (שלום נתניה] 2554/02 טרוה אכרם נ' קרנית [ניתן ביום 11.3.2004]. בעוד שתרופת תלויים של מנוח שנהרג בישראל בתאונת דרכים במקרים של נהג חסר ביטוח או רשיון נהיגה, על פי סעיף 7ב לחוק הפלת"ד, הינה כנגד קרנית, הרי בתאונה שאירעה בתחומי הרשות הפלסטינית תרופתם על פי סעיף 12 לחוק הפלת"ד אינה לפי חוק זה. על נפגעים מעין אלה, נוכח חקיקתו של חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1994, וחקיקה נוספת שבאה בעקבותיו, חל הדין המקומי של הרשות הפלסטינית. הממשל הצבאי אף העביר את האחריות על קרנית שטחים שטיפלה קודם לכן בעניינים אלה, לרשות הפלסטינית, וזו חוקקה את חוק הביטוח הפלסטיני (מס' 20) 2005. לפיכך, לכאורה, ככל וקיימת לתובעים עילה לפיצוי, מקומה של זו, אם בתביעה כנגד חברת הביטוח שביטחה את הטרקטור, ככל ויש ביטוח, ואם כנגד הקרן הפלסטינית. על תביעות בגין תאונות דרכים מעין אלה חל הדין המקומי ולא הדין הישראלי (ראה: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית, תשע"ג), בעמ' 29-30; אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2011), בעמ' 56-57).

התובעים טוענים כי אין להם ביטוח תקף, וכי אין להם עילה על פי הדין הפלסטיני. האם קיימת להם עילה כטענתם על פי פקודת הנזיקין? התשובה שלילית.

באשר לנתבעת 2 הדברים פשוטים. סעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970 (להלן: "פקודת הביטוח"), מסדיר את החבות של מבטח בביטוח חובה. סעיף 3(א) קובע כי הסדר חבות מבטח בתאונת דרכים, הינו לחבותו של בעל רכב והנוהג בו כמשמעותם בחוק הפלת"ד. סעיף 3(א) לחוק הפלת"ד קובע כי בתאונת דרכים בה מעורבים מספר כלי רכב, אחראי הנוהג לנזקי גוף שנגרמו רק לנוסעים ברכב המבוטח. סעיף 3(ג) לפקודת הביטוח קובע:

"פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו, כאמור בסעיף קטן (א), תכסה אף מפני כל חבות בשל נזק גוף שנגרם לאדם, כולל הנוהג ברכב בתאונת דרכים אשר אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, או באזורים, הכל לפי הדין החל במקום התאונה".

סעיף זה על פי משמעותו הפשוטה בא להרחיב את תחולת הביטוח על שטחי יהודה ושומרון, ככל וקיימת אחריות של מבטח – כגון על פי סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד המרחיב את האחריות של המבטח לנפגע ישראלי או תייר חוץ שנפגע מחוץ לישראל, על פי הדין הקיים במקום התאונה. מובן הוא שאין הוא כשלעצמו בא להטיל חבות של מבטח לנוסעי רכב אחר, שאילו התאונה היתה בישראל, לא היתה חבות כזו על המבטח, וברור כי לא התחייב לשאת בה. עילה מכוח דיני הנזיקין לא תועיל, שכן, אין מדובר בביטוח חבות רגיל, אלא בביטוח מכח פקודת הביטוח, וזו לא באה לבטח מפני סיכוני חבות השונים מהקבוע בחוק הפלת"ד.

די בכך כדי לקבוע שדין התביעה כנגד הנתבעת 2 להימחק בהעדר עילה.

אשר לנתבע מס' 1, אכן, משאין קיימת נגדו עילה מכח חוק הפלת"ד לא חל לגביו כלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לאותו חוק. אלא מאי, על פי כללי ברירת הדין בנזיקין, למעט מקרים חריגים, שמקרה זה אינו עימהם, הדין החל הינו דין מקום העוולה (ראה: ע"א 1432/03 יינון ייצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט (1) 345 (2004); דנ"א 4655/09 סקאלר נ' יובינר, פ"ד סה (1) 735 (2011)), ולפיכך, ברור הוא כי הדין החל על התאונה הינו דין המקום, ולא הדין הישראלי, ולפיכך אין לפנות לפקודת הנזיקין. אציין עוד, כי לכאורה גם אין מקום להחיל את חזקת שוויון הדינים, מאחר ולצורך כך יש להוכיח כי הדין הזר והדין הישראלי יונקים חיותם מאותה שיטת משפט או כי עסקינן בעקרונות אוניברסליים של כל מדינת תרבות (ראה: דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ (3) 573 (1996)). אינני סבור, לכאורה, כי השאלה האם קיים ייחוד עילה על פי חוק הביטוח הפלסטיני ושאלת זכות התביעה של תלויים כשאין עילה לנוהג עצמו, הינה שאלה שניתן להסיק זהות דינים בין הדין הישראלי לפלסטיני, או כי מדובר בשיטות משפט בעלות מקור משותף. מכל מקום מדובר על פי הלכת נפיסי, בעניין שעל תובע להוכיחו. כך או כך, תחולה ישירה של פקודת הנזיקין, ודאי שאינה קיימת. יש בהקשר זה גם לציין, כי נטיית הספרות הינה שאין מקום להחלת חזקת שוויון הדינים על דיני הנזיקין (ראה: סיליה וסרשטיין-פסברג משפט בין-לאומי פרטי (2013), בעמ' 1608).

התובע בענייננו לא ניסח את תביעתו על פי הדין הפלסטיני ולא טען כלל לתחולת דין זר, על אף שכידוע, דין זר הינו עובדה ולא משפט, ועל כן יש לציינו במפורש בכתבי הטענות ולהוכיחו. מאחר והכלל הידוע הינו כי אין מוחקים תביעה אם ניתן לתקנה כך שתגלה עילה, אני קובע כדלקמן:

אני מוחק את הנתבעים 2-3 בהעדר עילה. התובעים ישלמו לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪.

אשר לנתבע 1, ניתנת לתובעים אפשרות לתקן את תביעתם וזאת עד ליום 1.6.17. ככל ויוגש כתב תביעה מתוקן, יש לציין בו במפורש את דברי החקיקה הזרים עליהם מסתמכים התובעים, בצירוף עותק מקורי מהם, כשאליו מצורף תרגום נוטריוני מאושר לעברית. עוד יש לצרף לכתב התביעה חוות דעת של משפטן היודע את הדין הזר. ככל והאמור לא יוגש עד למועד שנקבע, תימחק התביעה כנגד הנתבע 1 מחוסר מעש.

תזכורת מעקב ליום 4.6.17.