ת"א 2041-04-14 אפלאלו ואח' נ' גרבי ואח'

זו "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק דין", שהוגשה מטעם המבקשים, ביחס לפסק דין שניתן ביום 31.12.14, בתום שמיעת הראיות בתיק זה, לפי הצעת בית המשפט והסכמת הצדדים, שעל הנתבעים לרשום את הבית המשותף ברחוב תרנ"א 59 ב' בחדרה, חלקה 405 בגוש 10037 בתוך 12 חודש מהיום דהיינו עד יום 31.12.15, וככל שיאחרו בביצוע הרישום ישלמו לתובעים פיצוי בסך 5,000 ₪ לכל חודש של איחור החל מיום 31.12.15. המבקשים מבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין עד 120 יום לאחר מתן פסק הדין בהליך שהמבקשים מנהלים נגד שותפיהם לחלקה בת"א 14906-10-15.

לטענת המבקשים, הסכמתם לפסק הדין ניתנה כשהיא נסמכת על הבטחת בעלי הזכויות הנוספים בחלקה נשוא פסק הדין לקדם שיתוף פעולה ביחד עם אמה של המבקשת, לשם רישום הבית המשותף. לטענתם, עד למתן ההסכמה להצעת בית המשפט, קיבלו המבקשים אישור פוזיטיבי משותפיהם לחלקה, כבעלי ענין המעונינים בקידום הליכי הרישום, ואף מבקשים לפעול ביחד עם המבקשים לרישום הבית המשותף, והמבקשים האמינו לפיכך, שיוכלו לבצע את הרישום בטווחי זמן קצרים, אלא שהסתבר, כי עצם מתן פסק הדין היה אירוע שסיכל את ההסכמה של השותפים לחלקה. לטענת המבקשים, כשהסתבר לשותפים שניתנה התחייבות המבקשים להשלים את הליכי ישום הבית המשותף, שאם לא כן ישאו בהוצאות כבדות, הכבידו על השלמת ההליך עד שסירבו לכך באופן מלא, והתנו את חתימתם על המסמכים שהוכנ ו בהתאם לזכויות הצדדים, בקבלת זכויות במקרקעין בצורת שיעבוד חלק מהמקרקעין לחניות שישמשו אותם. על כן, פנו המבקשים בתובענה נגד השותפים למתן צו עשה המחייב אותם לחתום על התשריט שהונח בפניהם, הנמצא בדיון, והם מבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין עד לאחר מתן פסק הדין בתובענה נגד שותפיהם. לטענתם, לבית המשפט יש סמכות להאריך את המועד, והתנאים לכך מתקיימים.

המשיבים מתנגדים לבקשה, וטוענים, שהבקשה מופרכת, ובאה לאחר שנים ארוכות שבהן הפרו המבקשים את התחייבותם החוזית לרשום את המקרקעין, ולאחר שניתנו להם, בהסכמתם, 12 חודשים נוספים. לא יתכן שהמבקשים יבקשו בקשה זו, 10.5 חודשים לאחר מתן פסק הדין, וחודש וחצי לפני המועד האחרון לביצועו של פסק דין המשקף הסכם מחייב. המשיבים טוענים, כי טענות המבקשים כלפי שותפיהם הן לכל היותר בגדר "טעות בכדאיות העיסקה", שאין בה כדי לבטל את פסק הדין שניתן בהסכמה. אמנם, בית המשפט מוסמך להאריך את המועד, אך סמכות זו מותנית בשני תנאים מצטברים, שלא התקיימו. לטענתם, המבקשים ידעו כבר במועד הסכמתם לפסק הדין, שלא נתונה להם הסכמת השותפים. כמו כן, ככל שקיים אי צדק, הרי הוא כלפי המשיבים, ולא כלפי המבקשים, שלכל היותר ישאו בחיוב כספי. עוד נטען, שאם נכונה טענת המבקשים שכבר במאי 2015 כל שנותר היה חתימת השותפים, אין הצדקה לעיכוב בפנייה לבית המשפט כנגד השותפים.

המבקשים השיבו לתשובת המשיבים, וטענו שאין מחלוקת על כך שחזרתם של השותפים מהסכמתם לשתף פעולה לצורך רישום הבית המשותף והעלאת דרישתם לקבל זכויות לא להם היא אירוע חדש, מסכל, שלמבקשים לא היתה שליטה עליו. על כן, יש לאפשר את בירור המחלוקת מול השותפים בטרם חיוב המבקשים לרשום בית משותף. לטענתם, הגב' מזרחי שבידה יפוי כוח מטעם המשיבים לצורך רישום בית משותף, מגנה גם על זכויותיהם, ואם תסכים לדרישות השותפים, הדבר יפגע בזכויות המשיבים. המבקשים טענו, כי מלכתחילה לא היה מקום לתבוע את המבקשים, שכן המבקשים המחו למשיבים את הזכות לתבוע את המוכרים ההיסטוריים של הדירה. לטענתם, המחלוקת היחידה שהיתה בין המבקשים לשותפים בעת מתן הסכמתם, היתה על נשיאת ההוצאות של הרישום, אך בסמוך למתן ההסכמה, הביעו השותפים נכונות לשקול השתתפות בעלויות הרישום. לדברי המבקשים, המתינו לבואו של מר דורון גולדנברג לארץ באוגוסט 2015 במטרה למצות את המו"מ, אך ללא הועיל.

כאמור, הבקשה היא לעיכוב ביצוע פסק הדין, ולא לביטולו של פסק הדין עקב טעות שהובילה למתן ההסכמה. כלומר, המבקשים מסכימים שיש להותיר את פסק הדין על כנו, אך מבקשים להאריך את המועד לביצועו. בנסיבות אלה, טענות המבקשים, כאילו לא היה מקום לתביעה נגדם בתיק זה מלכתחילה, או על כך שהגב' מזרחי אמנם השיבה תשובות לא טובות בחקירתה הנגדית, אך זאת רק משום שהתבלבלה, הן טענות שהיו יפות לסיכומים אילו הוגשו כאלה, ולא לבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהמבקשים אינם מבקשים את ביטולו.

לאחרונה, ביום 22.11.15, ניתנה החלטתו של השופט נ' סולברג בבית המשפט העליון ברע"א 7890/15 דודאי נ' עו"ד חבר, בה נאמר:

"בהזדמנות קודמת כבר סקרתי את ההלכות הידועות בדבר הנסיבות המצדיקות הארכת מועד לביצוע התחייבות שנקבעה בפסק דין, שהוא תולדתו של הסכם פשרה בין הצדדים (רע"א 3418/13 קבוצת בראל-תדמור בע"מ נ'  בן פורת (12.2.14), באותו עניין הזכרתי כי בית המשפט מוסמך להאריך מועד לביצוע חיוב כאמור, ברם , השימוש בסמכות הטבועה הנ"ל מותנה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים : "האחד, " שאי העשייה נובעת מסיבות שלא הייתה למבקש שליטה עליהן"; השני", שהארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק" (שם, פסקה 11 וההפניות שם .( בעניין דנן סבורני כי לא

התקיים אף לא אחד מהתנאים האמורים. נזכיר, כי מסגרת הזמן הארוכה שניתנה למבקשת במסגרת התקופה הראשונה היא תולדה של הסכם פשרה שהתגבש לאחר משא ומתן, שהתקיים ברובו בין כתלי בית המשפט, ואשר שיקלל את האינטרסים השונים של הצדדים המעורבים. במסגרת זו, קיומו של ההליך המקביל בין המבקשת לבין הנושה הנוסף, לרבות העיקול על הנכס שהוטל בגינו, איננו נסיבה שלא היתה ידועה קודם לכן, שלא היתה למבקשת שליטה עליה, שכן ההליך האמור נפתח בתחילת שנת2012. ההליך המקביל נכלל אפוא במערכת השיקולים של הצדדים בעת החתימה על הסכם הפשרה. ההליך האמור עדיין מתנהל, וסיומו (ובוודאי תוצאתו) מי ישורנו . אינני סבור כי עצם הגעתו של ההליך לשלב כזה או אחר מצדיקה, כשלעצמה, הארכת מועד נוספת, בניגוד לאומד דעת הצדדים בהסכם הפשרה... בנסיבות אלו לא התקיים התנאי הראשון וההכרחי להארכת מועד.

בנוסף לכך, לא מתקיים גם התנאי השני. ... הארכת המועד המבוקשת עלולה ליצור אי – צדק, ולא למנעו."

כל דיון בהארכת המועד כזו, צריך להתייחס לאיזון שהושג בהצעת הפשרה שקיבלה את הסכמת הצדדים, אל מול טענות הצדדים והשלב שבו היה ההליך. המבקשים טענו שלא היה צריך לתבוע אותם כלל, אלא לתבוע אחרים, ובהליך שבפני טענו שעשו כמיטב יכולתם לרשום את הבית המשותף, למרות מעקשים שונים שנקרו על דרכם. המשיבים טענו שהיה על המבקשים לרשום את הבית המשותף לפי התחייבותם לעשות זאת, שלא נקבע לה מועד, במועד סביר לאחר מכירת הדירה ביום 22.6.08 ומשלא עשו כן, התבקש לאכוף עליהם לעשות זאת, על ידי מינוי כונס נכסים על חשבונם, תוך תשלום הפיצוי המוסכם בסך 44,000 ₪ עקב הפרת ההסכם ועוד פיצוי על עוגמת הנפש. המשיבים היו נכונים לתשלום הפיצוי המוסכם מייד, תוך מתן 24 חודשים נוספים לרישום הבית המשותף, 8 שנים לאחר חתימת הסכם המכר והתחייבות המבקשים לרישום הבית המשותף. הצעתי לאחר שמיעת הראיות היתה מבוססת על כך שהמשיבים יקבלו את מבוקשם העיקרי, רישום הבית המשותף, תוך שניתנת אפשרות למשיבים שלא לשלם את הפיצוי המוסכם, או כל פיצוי שהוא, אם יצליחו לרשום את הבית המשותף תוך 12 חודשים, ואילו אם לא יצליחו לרשום את הבית המשותף אלא, למשל, לאחר 24 חודשים, יעשו זאת בנוסף לתשלום פיצוי בסך 60,000 ₪. מרכיב הזמן הקצר יותר היה חשוב, ובא כנגד ויתור המשיבים על פיצוי מוסכם ועל פיצוי אחר, שלפי פסיקת בתי המשפט נפסק במקרה של אי רישום. על רקע זה, יש לבחון את בקשת המבקשים להאריך את המועד.

אין חולק, כאמור בהחלטת השופט סולברג, שיש לבית המשפט סמכות להאריך מועד שנקבע בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין , והשאלה היא האם התקיימו התנאים לכך.