כהן ואח' נ' ארז

תביעה בגין דברי לשון הרע שלטענת התובעים נאמרו על ידי הנתבעת למתווכים וללקוחות שהתעניינו ברכישת דירותיהם.

רקע

1.התובעים 2-1 הם בני זוג, המתגוררים בדירת מגורים שבבעלותם ברחוב הגלעד 5 בראשון לציון, באותו בניין בו גרה גם הנתבעת בדירה שבבעלותה ("הבניין"). התובע 3 הוא אביו של התובע 1, והייתה בבעלותו דירה בבניין, עד שזו נמכרה בספטמבר 2016. בין התובעים לבין הנתבעת מתנהל סכסוך שכנים ארוך ומסועף, במסגרתו אף התנהלו ביניהם לא מעט הליכים משפטיים. ברקע הסכסוך, עבודות בנייה שביצעו התובעים להרחבת דירותיהם, כאשר לשיטת הנתבעת במסגרת עבודות אלו הם גרמו לה לנזקים רבים, ואילו לשיטת התובעים הנתבעת ניסתה לקבל מהם כספים והטבות תמורת הסכמה שלה לביצוע העבודות.

2.כאמור, בין הצדדים התנהלו הליכים משפטיים רבים, לרבות תביעה למפקח על המקרקעין שהגישו התובעים; תביעה נזיקית שהגישה הנתבעת, אשר נמחקה מחמת אי תשלום אגרה (ת"א 62715-02-16); תביעה ובקשה לצו מניעה כנגד ביצוע עבודות שהגישה הנתבעת, במסגרת נדחתה הבקשה ולאחר מכן נמחקה התביעה לבקשת הנתבעת (ת"א 351-07-12); ותביעה קטנה שהגישה הנתבעת נגד התובעים, שהתקבלה בחלקה (ת"ק 15502-10-12). כמו כן, הגישה הנתבעת תלונות נגד התובעים לעירייה; הצדדים הגישו האחד נגד השני תלונות למשטרה; ואף התנהלו הליכים וניתנו צווים לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001.

3.עניינו של ההליך הנוכחי הוא, כאמור, דברי לשון הרע שנאמרו, לטענת התובעים, על ידי הנתבעת. בכתב התביעה נטען, כי הנתבעת מסכלת במכוון ובשיטתיות את ניסיונותיהם למכור את דירותיהם. באופן קונקרטי מתייחסת התביעה ללפחות ארבעה מקרים בהם הגיעו מתווכים עם לקוחות על מנת להציג בפניהם את הדירות. לטענת התובעים, בחלק מהמקרים יצאה הנתבעת במכוון מהדירה עם שקית אשפה בידה, באמתלה כי היא מתכוונת לזרוק את הזבל, ואז קשרה שיחה עם הלקוחות והשמיצה באוזניהם את התובעים ואת הדירות. התובעים עצמם לא היו עדים להתבטאויות הנטענות, ומטעמם העידו בעניין זה המתווכים, מר אברהם שיקוי וגב' רונית פרץ. המתווכים העידו על מספר מקרים בהם, לטענתם, אמרה הנתבעת כי התובעים הם "נוכלים", אשר אסור לקנות מהם דירה; כי אין לדירה היתר בנייה; כי הנכסים נבנו בעזרת "קומבינה"; כי יש בדירות חריגות בנייה; כי יש בעיות בתעלות הביוב בנכס, אשר גורמות להצפות בביתה; כי הדירות בנויות בצורה לא בטיחותית; וכי היתר הבנייה ניתן על ידי מהנדס העיר באמצעות שוחד.

4.לטענת התובעים, במעשיה ובהתבטאויותיה סיכלה הנתבעת את ניסיונותיהם למכור את דירותיהם, וגם כשנמכרה דירת התובע 3 היא נמכרה במחיר נמוך משווייה. לשיטתם, הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת עולים כדי לשון הרע בכוונה לפגוע, ולפיכך הם זכאים לכפל הפיצוי הקבוע בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע"). בנוסף, טוענים התובעים כי הם זכאים לפיצוי גם בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם להם כתוצאה מדברי הלשון הרע. יוער, כי התובעים טענו בכתב התביעה, כי עומדת להם גם עילה של "שקר מפגיע", בהתאם לסעיף 58 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אולם טענה זו לא בוססה ולא נשנתה בסיכומים. התובעים העמידו את תביעתם על סכום של 300,000 ש"ח, וזאת "משיקולי אגרה".

5.הנתבעת מכחישה בתוקף כי פנתה ביוזמתה ללקוחות שהגיעו לבניין. לטענתה, בשני מקרים בלבד פנו אליה לקוחות פוטנציאליים, מיוזמתם, על מנת לברר את דעתה בקשר לדירה, והיא אמרה להם בסך הכול שלדירות אין תוכניות גמר וכי היו בהן חריגות בנייה, וכן סיפרה על הנזקים שהתובעים גרמו לה בשל הבנייה, דברים שהם כולם אמת לאמיתה. לטענת הנתבעת, אין מדובר במקרה של לשון הרע, אלא בסכסוך שכנים. בנוסף, העלתה הנתבעת טענת קיזוז כנגד התובעים, וזאת בהתייחס לנזקים שנגרמו לה על ידם, לטענתה, ולדברי לשון הרע שהם אמרו עליה.

דיון והכרעה

6.אומר מיד, כי הצדדים הרחיבו את חזית המחלוקת הרבה מעבר למה שמתבקש על מנת להכריע בהליך. דיון ההוכחות היה קשה וטעון, וניכר כי מה שעומד ברקע הדברים אינו רק המקרה הספציפי, אלא כל ה"היסטוריה" שבין הצדדים. הגם שכפי שיפורט בהמשך יש ל"היסטוריה" זו משמעות מסוימת בתיק, אין פירושו של דבר כי על בית המשפט להידרש במסגרת הנוכחית למכלול הסכסוך בין הצדדים, ובוודאי שאין מקום להכריע במחלוקות עובדתיות אשר אפשר שיתעוררו בתיקים אחרים ואינן חיוניות להכרעה לצורך ההליך שלפניי. לפיכך, אין בכוונתי להידרש לרבות מהשאלות אשר הצדדים התייחסו אליהן בטיעוניהם. על מנת להכריע בהליך הנוכחי, יש להכריע בארבע שאלות, והדיון יצומצם לשאלות אלו:

א.מה נאמר על ידי הנתבעת ללקוחות שהתעניינו ברכישת דירות התובעים.

ב.האם יש בדברים שנאמרו משום עוולה של לשון הרע.

ג.מה דינן של טענות הקיזוז שהעלתה הנתבעת.

ד.ככל שייקבע כי נאמרו דברי לשון הרע על ידי הנתבעת, מהו סכום הפיצוי הראוי שיש לפסוק בגינם.

7.נפתח בשאלה הראשונה. כזכור, אין מחלוקת כי היו מפגשים בין הנתבעת לבין לקוחות שהתעניינו ברכישת דירות התובעים. אלא שלטענת הנתבעת מדובר בשני מפגשים בלבד, אשר המתווכים לא היו עדים להם, בהם היא אמרה שלא ניתנו לדירות תעודות גמר ושיש בהן חריגות בנייה, ותיארה את הנזקים שהתובעים גרמו לה, לטענתה; ואילו לטענת המתווכים הם היו עדים ללפחות ארבעה מפגשים כאלו, במסגרתם השמיצה הנתבעת את התובעים ואמרה עליהם דברי לשון הרע, כפי שפורט לעיל. לטענת הנתבעת, יש לדחות את גרסת התובעים, מן הטעם שהם לא זימנו לעדות את הלקוחות, והסתפקו בזימון המתווכים, אשר אינם נייטראליים שכן יש להם עניין לרצות את התובעים, שהם הלקוחות שלהם. עוד טוענת הנתבעת, כי לטענת גב' פרץ באחד המפגשים הנטענים היה נוכח סוכן נוסף ממשרדה, וגם הוא לא זומן להעיד.

8.לאחר ששקלתי בדבר, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. אמת, כי ניתן היה לזמן את הלקוחות ואת הסוכן הנוסף לעדות. אולם, סבורני כי בנסיבות העניין לא היה זה בלתי סביר מצד התובעים להסתפק בזימונם של המתווכים לעדות. יש להניח כי הלקוחות, אשר המפגש שלהם עם הצדדים היה אפיזודה חד פעמית, לא היו "מתלהבים" לבוא ולהעיד. הגם שניתן היה כמובן לזמנם לעדות בעל כורחם, בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהמתווכים הובאו לעדות, איני סבור כי הייתה זו החלטה בלתי סבירה להסתפק בעדותם של המתווכים, גם אם הם אינם עדים ניטראליים לחלוטין. מכל מקום, אי זימונו של עד אינו אלא נתון אחד שיש לשקול על רקע מכלול הנתונים, והוא אינו מוביל באופן אוטומטי לשלילת גרסתו של בעל הדין שהיה יכול לזמן את העד (ע"א 635/76 טייבר נ' טייב, פ"ד לא(2) 737, 743-742 (1977)). עוד יש לציין, כי אין מדובר בעדים הנמצאים בשליטת התובעים, ומטבע הדברים גם הנתבעת הייתה יכולה לפעול כדי לזמנם, אילו מצאה לנכון.

9.בהתחשב באמור, איני סבור שיש לקבוע כי די באי זימונם של הלקוחות לעדות על מנת לדחות את גרסת התובעים, הנסמכת על עדויות המתווכים. לגופו של עניין, ולאחר שהתרשמתי מהעדויות מצאתי לקבל את טענת המתווכים כי הם היו עדים למקרים בהם שוחחה הנתבעת עם לקוחות פוטנציאליים. כאמור, אף הנתבעת מודה כי היו מקרים כאלו, הגם שלטענתה המתווכים לא היו נוכחים בשיחה. הנתבעת אף מאשרת כי הבחינה במתווכים במספר הזדמנויות. איני סבור כי המתווכים בדו מליבם את הטענה כי היו עדים למקרים בהם דיברה הנתבעת עם לקוחות פוטנציאליים. זאת ועוד, התובעים צירפו לתצהיריהם הודעת דואר אלקטרוני ששלחה המתווכת גב' פרץ לתובע 1 ביום 1.8.2015, יום לאחר אחת מאותן תקריות, בה מספרת גב' פרץ על כך שכאשר הגיעו למקום יצאה שכנה והחלה לדבר סרה בדירה והזהירה את הקונים שלא לרכוש אותה (נספח 1 לתצהירי התובעים). הודעה זו, שנשלחה "בזמן אמת", מחזקת את גרסת המתווכים, כי אכן היו עדים למקרים בהם שוחחה הנתבעת עם לקוחות פוטנציאליים על הדירה. עוד יצוין, כי גם מבחינת תוכן הדברים ישנה חפיפה ניכרת בין הנושאים שהנתבעת מודה שדיברה עליהם עם לקוחות פוטנציאליים לבין דברים שהמתווכים טוענים ששמעו, וגם עובדה זו מחזקת את טענת המתווכים כי היו עדים לשיחות.

10.עם זאת, סבורני כי לא הוכח כי מדובר בהתנהלות שיטתית ומכוונת של הנתבעת, אשר נועדה לסכל את האפשרות של התובעים למכור את דירותיהם. הטענה כי הנתבעת הייתה "אורבת" למתווכים וללקוחות ויוצאת לחדר המדרגות באמתלות שווא אינה אלא השערה של המתווכים, אשר אין לה כל הוכחה. הנתבעת טענה בפניי, כי לא רק שאין לה אינטרס לסכל מכירה של דירות התובעים, אלא שנוכח האיבה ביניהם מבחינתה היא מעוניינת בכך. טענה זו נשמעת הגיונית, ומכל מקום לא הוכח כי מדובר בהתנהלות שיטתית ומכוונת של הנתבעת.

11.אשר לתוכן הדברים שנאמרו על ידי הנתבעת, ניתן לחלק את ההתבטאויות המיוחסות לה על ידי התובעים לשלוש קבוצות: האחת, הטענה כי הנתבעת אמרה כי דירות התובעים נבנו ללא היתרי בנייה; השנייה, הטענות של הנתבעת לגבי הנזקים שנגרמו ונגרמים לה על ידי התובעים ולגבי מצבן של הדירות; והשלישית, הטענה כי הנתבעת אמרה כי התובעים הם "נוכלים" וכי היתרי הבנייה של התובעים הושגו באמצעות שוחד. נתייחס בנפרד לכל אחת מקבוצות התבטאויות אלו.

12.אשר לקבוצה הראשונה, לטענת התובעים אמרה הנתבעת כי דירות התובעים נבנו ללא היתר בנייה. הנתבעת טוענת, כי מה שאמרה הוא רק שלדירות לא ניתנו תעודות גמר (טופס 5 לפי תקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970), וכי התובעים ביצעו חריגות בנייה (ראו, עמ' 38 לפרוטוקול). במחלוקת זו, אני מאמץ את גרסתה של הנתבעת. ראשית, ייתכן שמה שנחקק בזיכרונם של המתווכים הוא העובדה שהנתבעת דיברה על "היתרי בנייה", והם לא היו ערים להתבטאויות המדויקות של הנתבעת, עד כדי הבחנה בין שאלת קבלת היתר לבין השאלה אם התקבלה "תעודת גמר" (שגם היא, למעשה, מסמך הניתן במסגרת הליכי התכנון והבנייה); שנית, במסגרת ההליך התברר כי אכן באותו מועד לא היו לדירות תעודות גמר, מה שמחזק את גרסת הנתבעת כי זה מה שאמרה ללקוחות; שלישית, הטענה כי הנתבעת אמרה שאין לדירה כלל היתרי בנייה אינה מתיישבת עם הטענה כי היא אמרה שהיתרים אלו הושגו באמצעות שוחד.