ת"א 20210-10-11 יגמור נ' אבו רמוז

1.כללי 

פסק דין בתביעה ובתביעה שכנגד שיסודן בהתקשרות להפצת גלידה, שקרסה זמן מועט לאחר חתימת ההסכם (5.2.2010).

2.ההסכם שבין הצדדים

ההסכם לוקה באי בהירויות בלא מעט מבין מרכיביו, ועם זאת, ניתן, בין היתר, על יסוד השלמות שמקורן בעדויות הצדדים, לתת ביטוי לחלקו.

א.משתמע מההסכם, שלהישאם היה קו לחלוקת גלידות באזור ים המלח – יריחו (מהאזור שנמצא בין עין גדי דרומה ועד תחילת בית שאן צפונה).

ב.ואולם, נזקק הוא לאדם המוסמך לנהוג על משאית לביצוע החלוקה, וליגמור – רישיון.

ג. לצורך זה מכר אבו רמוז ליגמור משאית תמורת 45,000 ₪.

ד. בד בבד, התחייב אבו רמוז להשיג ולהתקין מקרר מתאים על גבי משאית זאת, ובסעיף 6 להסכם אף ניתן ביטוי להסכמה מסוימת בדבר דמי שימוש עבור מקרר זה.

ה. בכל הקשור להתנהלות השוטפת רב הערפל הסמיך, וייתכן שאילו הקפידו הצדדים על הסדרה מוקפדת של מערכת היחסים ביניהם ועל התנהלות על פי המוסכם, לא היה מגיע תיק זה לעולם כלל. מכל מקום, על פי סעיף 5.1 להסכם, התחייב הישאם לספק את הגלידה ליגמור לצורך חלוקה, אך סדרי התשלום, וחשוב לא פחות, סדרי גביית הכספים מהלקוחות לא סוכמו כראוי. אם בכלל, סוכמו. חשוב מכך שבעתיים, שביחס למעבר הכספים בין הצדדים לבין עצמם ובכל הקשור לאופן התשלום לספקים, יותר ממה שנכתב בהסכם, לא נכתב בו, וגם את שנכתב, אם בכלל, לא ניתן להבין. די היה, אילו נתנו הצדדים את דעתם לכך, כפי שעשו ביחס למקרר, אליו התייחסו בסעיף 6 להסכם, ולא היינו כאן עתה. אשוב לכך במעט בהמשך.