ת"א 20051-05-12 סלאמה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

בפני תביעת התובע לפיצויו בגין נזק גוף קל שנגרם לו, לטענתו, בעת שדלת רכבו מסוג וולוו מ.ר. 2865617 (להלן: "הרכב"), שהשימוש בה היה מבוטח אצל הנתבעת, נטרקה על האצבע השניה בידו הימנית וכתוצאה מכך, נגרם לו שבר תלישה ללא תזוזה.

אין טענה לקיומה של נכות כתוצאה מהתאונה.

הנתבעת חולקת על עצם ארוע התאונה כנטען ולטעמה, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי אכן נפגע בתאונה, שהינה תאונה עצמית לה לא היו עדים, וזאת משמדובר בגרסה לא הגיונית, בלתי סבירה, וכן משנתגלו סתירות ואי דיוקים בעדותו השוללים את האפשרות להסתמך על עדות התובע כעדות יחידה של בעל דין.

לא אחת נתקל בית המשפט בקושי רב בתביעות בהן עדותו של בעל דין הינה עדות יחידה שלא ניתן למצוא לה תימוכין בראיה חיצונית, שאין מקורה בו עצמו. בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות ניתן להכריע על סמך עדות יחידה של בעל דין, אולם על בית המשפט לנמק את הכרעתו זו.

בתביעות בגין נזקי גוף, לעיתים מוצא בית המשפט, לאחר שהתרשם מעדותו של בעל הדין שנפגע, כי די בעדות זו, אשר הותירה רושם מהימן, תוך חיזוק במסמכים הרפואיים וקיומה של תלונה ראשונית תואמת (על אף שמקורה בתובע עצמו) כדי להביא להסתמכות על עדות כזו, חרף היותה עדות יחידה. נסיון החיים מלמדנו כי ישנם אירועים רבים המתרחשים ללא עדים, וכי שלילה מוחלטת של האפשרות להכריע במשפט אזרחי עפ"י עדות יחידה, איננה הכלל. אלא שבבואנו לעשות כן, עלינו לנקוט משנה זהירות ולבחון היטב האם אותה עדות יחידה, אכן מהימנה במידה שניתן לסמוך עליה קביעת ממצאים, שאם לא כן, דין התביעה להידחות בשל אי עמידה בנטל ההוכחה.

האם ניתן במקרה זה להסתמך על עדותו של התובע כעדות יחידה של בעל דין?

התובע תאר את התאונה כדלקמן:

"לקחתי את הנכד שלי לעשות איתו סיבוב בכפר. הרמתי אותו על הידיים שלי בירידה במדרגות של הבית שלי, הגעתי לאוטו שלי בחניה, הוא מסוג וולוו, פתחתי את הדלת של הנהג כשהילד על היד שלי, כשפתחתי את הדלת הפלאפון שלי צלצל הנחתי את הילד ליד האוטו ואני עניתי לפלאפון כשהטלפון ביד שמאל שלי הנחתי את היד הימנית שלי על האוטו, פתאום הילד סגר את הדלת על היד שלי. הוא דחף את הדלת...."

במהלך חקירתו הוצגו בפני התובע תמונות שצולמו על ידי חוקר הנתבעת (נ/1 (1 -8)) בהן הוא נראה משחזר, לבקשת החוקר את אופן התרחשות התאונה. בתמונות ניתן לראות שהתובע מציין כי הניח את כף ידו הימנית על הפינה העליונה הימנית של פתח הדלת, בעוד הדלת פתוחה למחצה והוא משוחח בטלפון המוחזק בידו השמאלית. התובע ציין כי את הנכד העמיד במרחק מה מהדלת על מנת שיוכל לפתוח את הדלת לזווית בה היא נראית בתמונה (כ45 מעלות מהרכב).

משנשאל הכיצד לא נפגע באגודל אלא רק באצבע השניה לאור המצב בו הונחה היד על פתח הדלת, ציין כי אין לו הסבר מושכל לכך, למעט העובדה כי בעת שהדלת נטרקה ושניה לפני שנפגע, הספיק להזיז את ידו וככל הנראה בשל כך, רק האצבע השניה נפגעה. הסבר זה בהחלט נשמע סביר, ולפיכך לא מצאתי ממש בטענת הנתבע כי תיאור התאונה על ידי התובע, אינו הגיוני מבחינת מנח האצבעות.

מנגד, דווקא מצאתי טעם של ממש בטענת הנתבעת, כי טענת התובע שנכדו הפעוט, בן שנה וחצי במועד התאונה, הוא שדחף את הדלת וגרם לטריקתה בעוצמה שגרמה לשבר באצבע, היא הנראית לא הגיונית. כאמור, מדובר בפעוט רך בשנים שעודנו מצוי בשלב שעמידתו, כל שכן הליכתו, איננה יציבה לחלוטין. מכאן שבאם אכן נשען על הדלת של הרכב, שהינה דלת כבדה יחסית בהתחשב בכך שמדובר ברכב וולוו, סביר כי הדיפת הדלת על ידו במלוא משקל גופו, שזו הדרך היחידה בה יכול היה לגרום לטריקת הדלת במהירות, היתה מסתיימת בנפילתו שלו אפיים ארצה, דבר שלא נטען שקרה. לכך יש להוסיף את העובדה כי הדלת היתה פתוחה בזווית כזו, שנדרש זמן עד שתיטרק, ולא ברור כיצד לא הבחין התובע בכך שהדלת הולכת ונסגרת כתוצאה מדחיפת הנכד את הדלת, או מדוע הבחין בכך רק במידה שאפשרה את הזזת האגודל ממקומה אך לא את האצבע השניה.