ת"א 20003-06-11 מינהל מקרקעי ישראל נ' שהרבני ואח'

התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה לפינוי ולסילוק יד, צו מניעה קבוע וצו עשה.

על פי כתב התביעה, ביום 13.07.2008 התגלה לתובע, כי הנתבע 1 (להלן: "שהרבני"), תושב הנתבע 2, בית עזרא, מושב להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "המושב"), משתמש במקרקעין שלא בהתאם לתנאי הסכם המשבצת על פיו חכר את המקרקעין, כך שהוקם בהם אתר אחסנה פתוחה של גרוטאות, בשטח של 7 דונם, חוות סוסים וחנות למכירת ציוד רכיבה בשטח של כ- 400 מ"ר ואחסנה לא חקלאית בשטח של כ- 500 מ"ר. בנוסף, הציב שהרבני על המקרקעין קרוואן למגורים ובית למגורים שני, ללא היתר וללא הסכמת התובע, בניגוד להסכם המשבצת.

על פי כתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 25.06.2012, הנתבעים 3 ו- 4 (להלן: "ביטון" ו- "מאנה" בהתאמה), הם אלה שביצעו את השימוש החורג, כאשר ביטון הקים את אתר האחסנה הפתוחה של הגרוטאות, ומאנה עשה שימוש בחוות הסוסים לצרכי מסחר ומכירה, הקים אתר אחסנה לא חקלאית, והציב את הקרוואן על המקרקעין, המשמש למגורים, כל זאת ללא זכות וללא הסכמת התובע.

בכתב ההגנה שהגיש שהרבני נטען על ידו, כי הפעולות החריגות שבוצעו במקרקעין נשוא התביעה, נעשו בניגוד להסכמתו, תוך ששהרבני פעל ופועל לסילוקן.

לטענת שהרבני, אחסנת הגרוטאות הינה כתוצאה מדחיפתן לחלקתו מנכס השכן ביטון, תוך ששהרבני מציין בכתב הגנתו כי הוא פעל מול ביטון, וקיבל התחייבות מן האחרון, לפינוי הגרוטאות.

אשר לחוות הסוסים, הרי שגידול סוסים הינו פעילות חקלאית, אלא שהצד השלישי, מאנה, שמגדל את הסוסים, פעל בניגוד להסכמות שהשיג עם שהרבני, וגם ממנו דרש שהרבני לחדול מהפרת ההסכמות ביניהם ומהשימוש החורג.

בכל הנוגע לבית מגורים שני, טען שהרבני, כי בית זה נבנה על ידי בתו. לטענתו, פנה לתובע לקבלת הסכמה לבנייה, שכן אין מניעה חוקית לבנייה זו, אולם לאור החריגות הנ"ל, סירב התובע ליתן הסכמתו, ולאחר שיוסרו החריגות, אין מניעה להכשיר את בית המגורים השני.

הנתבע 2, המושב, טען בכתב הגנתו, כי הוא עומד על כך שלא תהייה כל חריגה מתנאי הסכם החכירה והסכמי המשבצת, ויש להשית את עלויות הפינוי הנדרשות לצורך כך, על הנתבעים האחרים.