ח' נ' עירית סח'נין ואח'

התובע, יליד 1983 (ולא 1985 כפי שנכתב בטעות בכתב התביעה), הגיש תביעה זו לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונה שארעה במהלך משחק כדורגל, ביום 4.6.1998, בהיות התובע תלמיד.

לנוכח טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות, וחרף טענת התובע כי בהליך קודם שנוהל היתה קיימת הודאה של מי מהנתבעות בחבות כלפיו, הודאה שיש בה לעצור את מירוץ ההתיישנות, ביקש התובע בהודעה מטעמו ביום 3.4.17 לדחות את התביעה, תוך שהוא מבקש כי הדחייה תהא ללא צו להוצאות ותוך מתן פטור מתשלום יתרת אגרה.

נתבעת 2 הסכימה לדחיית התביעה ללא צו להוצאות, אולם נתבעת 1 עמדה על פסיקת הוצאותיה, הן בגין הליך זה והן בגין הליך קודם שניהל התובע בבימ"ש השלום בחיפה (ת.א. 2374/08) ואשר נמחק ע"י ביהמ"ש בפסק דין מיום 19.11.12 ללא שניתן בו צו להוצאות, ותוך שביהמ"ש שם קבע כי ההליכים שנוהלו עד אותו השלב "יישמרו".

מאחר והתובע לא חידש תביעתו בחלוף שנה ממועד מחיקת ההליך הקודם, הרי שהתביעה כאן התיישנה, והסכמת התובע לדחייתה מצביעה על כך. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לדעתה "הטעות" בתאריך הלידה של התובע איננה טעות כלל, אלא נסיון של התובע לחמוק מתחולת ההתיישנות.

לטענת הנתבעת 1, יש לראות בהליך הקודם חלק מהליך זה, ויש לחייב את התובע בהוצאות שהוציאה בפועל בסך של כ-20,000 ₪ בגין ההליך כולו עד היום. לטעמה, גם הטענה שהעלה התובע כנגד תחולת ההתיישנות לא יכולה להצדיק את ניהול התביעה כנגדה, שכן גם לגרסת התובע מי שניהל עימו מו"מ (אשר בגינו טען לקיומה של הודאה בזכות), היתה נתבעת 2 בלבד, כך שבכל מקרה לא היה בטענה זו כדי לסייע לתובע ולהצדיק את הגשת התביעה מחדש כנגד נתבעת 1, ובוודאי שלא להצדיק את המשך ניהולה לאחר הגשת כתבי ההגנה בהם נטענה מפורשות טענת ההתיישנות.

התובע מנגד, מדגיש כי הסכמתו לדחיית התביעה ניתנה רק לנוכח המלצת ביהמ"ש כי הנתבעות יוותרו על הוצאותיהן וציפייתו הסבירה שאכן יעשו כן. בכל מקרה, לטענתו, גם באם ייפסקו הוצאות, הרי שאלו יכולות להפסק אך ורק ביחס להוצאות שהוציאה הנתבעת 1 לצורך ניהול הליך זה, ולא ניהול ההליך הקודם שהסתיים במחיקה ללא שנפסקו הוצאות, והנתבעת 1, בהעדר ערעור או בקשה בהליך הקודם, אינה יכולה לדרוש היום פסיקת הוצאות בהליך הקודם.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, אני סבורה כי יש מקום לחייב את התובע בהוצאות אולם זאת בסכום מתון ביותר, המבטא אך ורק את ההוצאות הנוספת שנגרמה לנתבעת 1 בשל התיצבות ב"כ לדיון שהתקיים בפני. בענין זה מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת 1 כי לא היה מקום שהתובע יעמוד על המשך ניהול ההליך לאחר הגשת כתבי ההגנה ובירור הטעות שנפלה בתאריך הלידה של התובע. הטענה בדבר היות מגעים להסדר עם הנתבעת 2 בבחינת "הודאה בקיום זכות" היתה משוללת בסיס, בוודאי שאל מול הנתבעת 1.

אין כל מקום לפסוק הוצאות בגין ההליך הקודם, אשר הסתיים במחיקה ללא צו להוצאות תוך מתן הוראה בדבר "שימור" הליכים, דהיינו שאם ההליך כאן היה נמשך, כל אשר נעשה שם היה מחייב גם כאן. בכך היה "לחסוך" לנתבעות הוצאות נוספות, לו היה נמשך ההליך כאן, אולם אין בכך להפוך את שני ההליכים להליך אחד שהוצאותיו נלקחות בחשבון בהליך כאן.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת 1 בסך של 2,000 ₪ כולל מע"מ.