ת"א 19976-10-12 ביטון ואח' נ' סא.ד.ר. חברה לעבודות בנין בע"מ

עסקינן בתביעה כספית שהועמדה על סך של 135,994 ₪.

התובעים רכשו מהנתבע דירה בישוב ענתות. התובעים טוענים כי יש להשית על הנתבעת לשלם להם הסכום האמור, מחמת - חיובם ביתר בעת מסירת הדירה, עלויות הכרוכות באותו חיוב ביתר, איחור במועד מסירת הדירה ונזקים הכרוכים באותו איחור.

כפי שיובהר להלן - מצאתי לקבל את טענות התובעים באופן חלקי.

הטענות בתביעה:

1. התובעים טוענים כי לאחר ששמעו מחבריהם ומפרסומים שהנתבעת בונה פרויקט מגורים, ביישוב עלמון, הנושא את השם "נופי ענתות", פנו אל הנתבעת והתעניינו ברכישת דירה בת חמישה חדרים וגינה. לאחר שבחרו את הדירה המתאימה להם, סוכם כי מחיר הדירה יועמד על 870,000 ₪. הוסבר לתובעים כי יהא עליהם לחתום הסכם עם ההסתדרות הציונית, ללא עלות וכי היישוב הינו אגודה שיתופית אשר תנאי למגורים בו, הינו אישור של ועדת הקבלה. לשאלתם - הוסבר להם כי אין סיבה שלא יתקבלו כחברים באגודה וכי יהיה עליהם לשלם סך של 4,500$ עבור ההצטרפות אליה.

   ביום 26.2.09 הוזמנו התובעים למשרדי ב"כ הנתבעת וחתמו על מסמכים רבים, כמקובל בכל עסקת מכר דירה, בין קבלן לרוכש דירה. בכלל הנ"ל גם חתמו על "נספח שינויים" להסכם שהוכן, נערך ונוסח ע"י הנתבעת. התובעים טוענים כי עיון בעסקת המכר על נספחיה, מצביע על כך שהנתבעת ניסתה להציג את העסקה, כאילו היא מעניקה לתובעים שירותי בניה ותו לא. בפועל, מדובר בעסקת מכר הכפופה לחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק המכר דירות"). לתובעים לא הייתה אפשרות לרכוש את הקרקע בלבד ולהזמין שירותי בניה מקבלן על פי בחירתם, והם היו חייבים לבצע את העסקה כולה, דרך ובאמצעות הנתבעת. לתובעים לא הייתה גם אפשרות לפנות לאגודה, בבקשה לרכוש שטח קרקע בפרויקט, להצטרף כחברים לאגודה ולבנות באופן עצמאי את ביתם. נטען כי התובעים רכשו את דירתם מהנתבעת, באופן שעל העסקה חלים חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) התשל"ה-1974 (להלן:" חוק הבטחת השקעות") וחוק הגנת הצרכן התשמ"א -1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן").

    

2. על פי הסכם המכר רכשו התובעים את הדירה בתמורה האמורה, אלא שבמועד חתימת ההסכם, נמסר להם כי הם צפויים לעלויות נוספות - עמלת ערבות חוק מכר, תשלום עבור תשתיות החשמל ותשלום עבור חיבור הגז. לתובעים לא ניתנה ההזדמנות לוותר על אי אלו מהשירותים והתשלום היווה תנאי לחתימה על ההסכם. על פי ההסכם התחייבה הנתבעת למסור לתובעים את החזקה בדירה, עד ולא יאוחר, מתום 20 חודשים ממועד חתימת ההסכם, קרי עד ליום 25.10.10. כשבועיים לאחר חתימת ההסכם, הסכימה הנתבעת להעניק לתובעים הנחה של 20,000 ₪, על בסיס בקשה אישית של יאיר ביטון. מר ביטון דוד התובע 1, הינו בעל חברת בניה מובילה בירושלים ובעל היכרות עם בעלי הנתבעת - מר יוסי סאסי. הנתבעת הודיעה לתובעים - כי בעקבות פניית יאיר ביטון, עומד מחיר הדירה על 850,000 ₪. התובעים הסכימו בשמחה ועל סמך ההנחה, הזמינו פריטים וריהוט לדירה, שאלמלא ההנחה לא היו רוכשים.

    

3. התובעים טוענים כי בניית הדירה התעכבה ולקראת סיומה, באביב 2011, הם הוזמנו לשיחה אצל הנתבעת. הוסבר להם כי הריצוף שהותקן בדירתם לקוי. על פי המוסכם, אמורה הייתה הדירה להיות מרוצפת בריצוף אחיד, בשתי קומותיה. הנתבעת הסבירה כי הריצוף שהזמינו התובעים, חסר במלאי והציעה להם - לפרק קומה אחת ולהשתמש באריחים אלו, לתיקון וריצוף הקומה האחרת. את הקומה ממנה יפורק הריצוף, ירצפו במרצפות אחרות, לבחירת התובעים. התובעים עמדו על זכותם לקבל ריצוף אחיד בכל הבית. לאחר ויכוח ארוך נעתרה הנתבעת. הריצוף החלקי פורק משתי הקומות והוחלף בריצוף אחר. התובעים טענו כי ויכוח זה נמשך מספר חודשים והואיל ומדובר בריצוף, התעכבה כניסתם לבית, הגם שדירות אחרות בפרויקט נמסרו.

    

4. במקביל לעניין הריצוף, ניהלו הצדדים מו"מ לעניין הפיצוי בגין האיחור במסירת הדירה והחזקה בה. התובעים טוענים כי - לאחר שהנתבעת ויתרה על דרישתה, שלא כדין, לתשלום בגין החלפת הריצוף, היא ביקשה להקטין את הפיצוי בגין האיחור במסירה, הגם שהוא ממילא קטן. הצדדים כמעט והגיעו להבנות, אך לבסוף פוצצה הנתבעת את המו"מ בין הצדדים. בשלב זה העמידה הנתבעת לתובעים דרישה כספית, כתנאי למסירת החזקה בדירה. לאחר פניות חוזרות, הסבירה הנתבעת כי החוב נובע מביטול ההנחה שניתנה להם שנתיים ומחצה קודם לכן וחיובים נוספים. בחודש אוקטובר 2011 פנו התובעים, באמצעות בא-כוחם דאז, אל הנתבעת ודרשו לקבל החזקה לאלתר. ב"כ הנתבעת השיבה במכתב, בו נטען כי הדירה הייתה מוכנה למסירה, אך התובעים הם שסירבו לקבלה, בשל טענותיהם לגבי הריצוף.

   פורט עוד כי חובם של התובעים עומד על 53,594 ש"ח - בגין המרכיבים הבאים: