ת"א 19975-11-13 עירית ירושלים נ' אחים קדר בע"מ ואח'

התובעת הגישה תביעה בה עתרה לחייב את הנתבעים לשלם לה בגין חיובי ארנונה שלא שולמו. נגד הנתבעת 1, שהיא חברה (החברה) ניתן פסק דין בהעדר הגנה. התובעת עותרת עתה להתיר לה לתקן את כתב התביעה על דרך של הוספת עילה של הרמת מסך, וזאת הן לפי ס' 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, הן מכוח הוראת ס' 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

התנהלות התובעת לאורך ההליך כולו מעוררת קשיים של ממש. התביעה נגד הנתבע 2 (הנתבע) הוגשה לכתחילה מכוח היותו, כך לטענת התובעת, המחזיק הרשום והמחזיק בפועל בנכס. במהלך הדיון במסגרת בקשת הנתבע למתן רשת להתגונן, שהתקיים ביום 1.6.14, ציינה התובעת כי הליכי הגבייה נגד החברה לא הניבו דבר (ע' 1, ש' 11 לפרוטוקול). בדיון נחקר הנתבע גם ביחס לחברה ולמעמדו בגדרה, והשיב כי זו איננה בבעלותו עוד (למשל, ע' 3, ש' 21-22 לפרוטוקול). התובעת אף העלתה טענות ביחס לתשובות שסיפק הנתבע בקשר עם החברה. בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה לפני, ונוכח אי בהירות מסוימת שעלתה נוכח החלטת כבוד הרשמת בבקשה למתן רשות להתגונן, הבהירה התובעת, לשאלת בית המשפט באורח ברור וחד משמעי כי התביעה אינה "נסמכת על הרמת מסך" (ע' 7, ש' 18 לפרוטוקול). במהלך הדיון, ונוכח קשיים לכאוריים שעלו ביחס לטענות התובעת הועלתה הצעת פשרה מסוימת. התובעת לא מסרה את הודעתה ביחס להצעה לא במועד שנקבע לכך ואף לא במועד שהוארך לה לשם כך. רק בחלוף זמן הודיעה כי אין בידה לקבל את ההצעה וניתנה הוראה על הגשת תצהירים. התובעת עשתה דין לעצמה ולא הגישה את תצהיריה במועד. ניתנה החלטה הקובעת כי לא תורשה להביא ראיות. בהמשך בוטלה החלטה זו תוך שהתובעת נדרשה לנמק מדוע לא תחויב בהוצאות לטובת אוצר המדינה. לדיון שהתקיים ביום 21.6.16, לאחר שהושלמה הגשת התצהירים, לא התייצב נציג מטעם התובעת חרף ההחלטה שהורתה על כך (ראו ההחלטה השניה מיום 22.2.15). הדיון נדחה. ההליכים התעכבו שוב. חרף הודעת התובעת כי בכוונתה להגיש ראיות משלימות לא הוגשה בעניין זה כל בקשה. בדיון הנדחה שהתקיים ביום 27.10.15 נדונה שוב הצעת פשרה. משהזכירה התובעת במהלך הדיון, פעם נוספת, כי בכוונתה להגיש תצהיר משלים העיר בית המשפט כי בקשה כאמור טרם הוגשה באופן שעלול להביא לעיכוב ההליכים. ביום 31.12.15 – בחלוף שנתיים מתחילת ההליכים – ובד בבד עם הודעתה של התובעת כי הצעת הפשרה לא אושרה בוועדת הפשרות, הוגשה הבקשה הנדונה לתיקון כתב התביעה.

עיינתי בבקשה, בתשובה ובתשובה לתשובה.

הבקשה איננה נקייה מקשיים. חלק מן העובדות הנטענות בה – למשל ביחס לחברה, לכך שלא התגוננה ולכך שניסיונות הגבייה ממנה לא צלחו – ידועות לתובעת מזה זמן רב. טענות אחרות בדבר מידע שהתקבל אצל התובעת בדבר התנהלות הנתבע באופן שמקים בסיס לחיובו כבעל שליטה נטענו באורח כללי וסתמי וללא פירוט. התובעת לא ציינה את המועד המדויק שבו הגיע אליה המידע המקים שבבסיס בקשת התיקון והסתפקה בטענה מעורפלת כי מדובר ב"מידע מאוחר" שהתקבל "לאחרונה", וללא כל פירוט ממשי. ממילא לא הוברר מדוע לא הוגשה הבקשה במועד מוקדם יותר והאם לא ניתן היה לפעול לבירור מצב הדברים קודם לכן. לכך יש להוסיף כי קבלת הבקשה בשלב זה עלול להביא לעיכוב מסוים נוסף בהליכי הבירור שהגיעו לשלב מתקדם יחסית ולמעשה ניתן היה לקדמם לשמיעת העדויות. מן העבר האחר שקלתי את הגישה הליבראלית הנוהגת בכל האמור בתיקון כתבי טענות ואת העובדה כי יש בתיקון כדי לסייע להביא לפני בית המשפט את השאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת ובאופן שיאפשר להכריע במכלול טענות התובעת כלפי הנתבע. כן הבאתי בחשבון כי מדובר בתיקון שאיננו כרוך בהוספת בעל דין, ומשכך יש לקוות שהעיכוב בהליכי הבירור שייגרם כתוצאה מן התיקון לא יהיה ארוך יתר על המידה.

במכלול הנסיבות, ובשים לב גם לשיקולים שהובאו לעיל – ולא בלי היסוס, ראיתי להיעתר לבקשה, אך זאת תוך חיוב התובעת לשאת הן בהוצאות שייגרמו לנתבע בשל התיקון, הן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל ההכבדה הרבתי שנגרמה לאורך כל ההליך מהתנהלות התובעת, ושלא לצורך.

נוכח כל האמור אני מורה כדלקמן: