ת"א 19970-11-11 טביב נ' זכאי ואח'

בפני בקשת הנתבעים לשומת הוצאות מיום 15/1/15 (בקשה מס' 44) וכן תגובות ובקשות שהוגשו בהמשך לבקשה זו (בבקשות מס' 48-45). ביום 1/12/14 ניתן פסק דין בתיק שבו נקבע כי תביעת התובע נגד נתבע 1 מתקבלת בחלקה, כך שעל נתבע 1 לשלם לתובע סך של 50,531.12 ₪ מתוך סכום התביעה הכולל בסך של 695,603 ₪ והתביעה נגד נתבעות 2 ו-3 נדחית. לנוכח סכום התביעה הנמוך שהתקבל ודחיית התביעה נגד שניים מתוך שלושת הנתבעים, חויב התובע לשלם לנתבעים יחד סך של 20,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. פסק הדין נמסר לידי ב"כ הנתבעים ביום 8/1/15. התובע הגיש ערעור על פסק הדין, כך שעניין שכ"ט עוה"ד וההוצאות תלוי ועומד בהליך הערעור. ביום 15/1/15 הגיש ב"כ הנתבעים לתיק פסיקתה לחתימה, וביום 18/1/15 ניתנה החלטה שלפיה יש לציין על יסוד מה חושב הסכום הכולל שמופיע בפסיקתה, 75,995 ₪, אף שנקבע בפסק הדין כי יש לקזז מהסך של 50,531.12 ₪ שנפסק לתובע סך של 20,000 ₪ בלבד בגין שכ"ט עו"ד.

בתום דיון ההוכחות ולפני מתן פסק הדין, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. אין בסיכומי ב"כ הנתבעים התייחסות מפורטת להוצאות, פרט להודעה של ב"כ הנתבעים שלפיה מרשיו שילמו לו סך של 176,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ולטענה שלפיה יש לחייב את התובע בהוצאות משמעותיות לפי תקנה 511א, תוך שצוין על ידו כי הפנה לפסק דין המתייחס לתקנה זו. בסעיף 4 לבקשת הנתבעים נטען כי לפי הדין יש לפסוק הוצאות לטובת צד שזכה בתביעה, אולם הנתבעים לא "זכו" בתביעה. מדובר בתביעה שהגיש התובע שהתקבלה בחלקה נגד נתבע 1 ונדחתה נגד נתבעים 2 ו-3. על רקע הקביעה בסעיף 79 לפסק הדין הוחלט לא לחייב את הנתבעים בשכ"ט עו"ד ובהוצאות ולחייב את התובע לשלם לנתבעים סך של 20,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד ללא הוצאות כלשהן. כאמור לעיל, לא הועלו בסיכומי הנתבעים טענות מפורטות כלשהן בעניין תשלום הוצאות, אלא רק טענה כללית ולא מבוססת בעניין שכר טרחת עו"ד.

ב"כ הנתבעים מצא לנכון להגיש בקשה "דחופה" לחיוב התובע "במעמד צד אחד" בהוצאות בסך של 13,068$ שלטענת ב"כ הנתבעים עומד בערכים נומינליים על סך של 52,272 ₪ ובערכים של היום על סך של 55,772 ₪. לטענת ב"כ הנתבעים, יש לחייב את התובע בסכום זה בנוסף לסך של 20,000 ₪ שנפסקו בגין שכ"ט עו"ד במסגרת פסק הדין. הפסיקתה הנוספת שצירף ב"כ הנתבעים לבקשה אף היא לא תאמה את פסק הדין, שכן מעבר להוצאות החדשות שפורטו שם, אין כל התייחסות לחיובו של נתבע 1 בסך של 50,531.12 ש"ח כנ"ל.

מכאן שהפסיקתה שהגיש ב"כ הנתבעים איננה משקפת את פסק הדין שניתן, שכן אין בה התייחסות לכך שלא נפסקו הוצאות כלשהן לטובת מי מהצדדים והיא אף איננה מביאה בחשבון את הסכום שנפסק לטובת התובע ונגד נתבע 1.

ככל שבפני בית המשפט בקשה נפרדת וחיצונית לפסוק הוצאות, דינה של בקשה זו להידחות. ראשית, בפסק הדין הוחלט, כאמור, בהתאם לתקנה 511(א) לא לפסוק הוצאות לטובת הנתבעים, וזאת בין היתר לאור זאת שלא הועלתה בסיכומי הנתבעים טענה מפורטת שלפיה יש לחייב את התובע בהוצאות ספציפיות. שנית, גם לו בית המשפט היה מוצא לנכון לפסוק שכ"ט עו"ד והוצאות, צורף העתק של חשבונית ללא קבלה על סך 3,780$ (נספח א') לטובת ב"כ הנתבעים ונתבעת 3 הצהירה כי מדובר בהוצאות של הנתבעים. ואולם, אין בחשבונית כדי לבסס שהסכום אכן שולם בפועל, והיה על ב"כ הנתבעים להמציא אסמכתאות כדי לבסס שהסכום אכן שולם ומי ביצע את התשלום. לגבי נספח ב' מדובר בהזמנה לבית מלון שבה צוין כי ניתן לבטל את ההזמנה יום קודם לכן ללא עלות. לא צורפה קבלה ואף לא חשבונית בגין סכום זה. נספח ג' הוא העתק חשבונית של כרטיס טיסה שהוזמן עבור נתבע 1 לצורך הגעתו לדיון בבקשה לביטול פסק הדין. עיון בהחלטת כב' הרשמת כץ מיום 23/1/13 מעלה כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני שהביא בחשבון את כלל ההוצאות שיש לשלם בגין הבקשה לביטול פסק הדין - תשלום הוצאות לתובע בסך של 1,500 ₪ בלבד, מבלי לחייב את התובע בהוצאות הטיסה של נתבע 1 לצורך התייצבותו לדיון. מכאן שאין כל מקום להביא בחשבון את הוצאות הטיסה לצורך הגעה לדיון הנ"ל. נספח ד' הוא העתק חשבונית על סך 4,495$ בגין כרטיסי טיסה שהוזמנו עבור נתבעים 1 ו-2 לצורך ביקור בישראל בתקופה שבין 5/8/13 ל- 12/8/13 לצורך פגישת עבודה עם ב"כ הנתבעים. נתבעת 3 הצהירה כי היו חיובים בגין פגישות עבודה שונות, כעולה מנספחים ה-ז. גם בפסיקתה מבקשים הנתבעים החזר בגין "פגישת עבודה" ולא בגין טיסות, כאשר כבר נפסק לטובת הנתבעים שכ"ט עו"ד. בסע' 6 בתשובה לתגובה ישנה התייחסות שונה לנספחים ה-ז ונטען כי מדובר בהוצאות עבור טיסות בלבד.

נתבעת 3 ערכה תצהיר בצירוף נספחים בתמיכה בקשת הנתבעים לקבלת הוצאות ביום 15/1/15. בשלב מאוחר יותר, ביום 25/3/15, הוגש לתיק תצהיר נוסף בצירוף נספחים אחרים, לרבות צילום של חיובי כרטיס אשראי, לכאורה בגין התשלום עבור בית המלון. כמו-כן צורפו העתקים של חשבוניות שעליהן הוסיף מאן דהוא חותמת של חברת התיור יחד עם חתימה והמילה "paid", שלא הופיעה בנספחים שהוגשו קודם לכן. הנספחים הנ"ל צורפו ללא רשות בית המשפט, ובכל מקרה אינם תחליף לחשבוניות מס וקבלות שהיו צריכות להיות בידי הנתבעים, אם אכן שילמו את הסכומים המופיעים בחשבוניות. הנתבעים לא הציגו הסברים או אסמכתאות בתגובה לטענות שהעלה התובע בתגובה לתצהיר שלפיהן בין היתר חלקן חשבוניות שהופקו כשנתיים לאחר מועד הרכישה, חלק מכרטיסי הטיסה נרכשו כדי לטפל בתיקים אחרים של הנתבעים ואין כל הצדקה לשלם עבור מחלקה ראשונה אלא לכל היותר אפשר היה להסתפק בהוצאות בגין מחלקת תיירים. לענין המסמך שנחזה להיות של חברת האשראי ובו חיוב בגין בית המלון, מסמך שצורף כחודשיים לאחר הגשת הבקשה לחיוב התובע בהוצאות, מדובר בשהייה של עורכי הדין של הנתבעים בחו"ל בבית המלון, ובדומה לכרטיס הטיסה לא ברור כיצד הוצאה זו באה לידי ביטוי בהסכם שכר טרחת עוה"ד של הנתבעים עם באי כוחם ומי שילם עבור ההוצאה בסופו של דבר.