ת"א 19695-02-14 טל ואח' נ' אלכסנדרוני ואח'

ביום 24.11.15, יום לפני ישיבת ההוכחות שנועדה להתקיים בתיק, הגישו הצדדים "הודעה על הסדר פשרה", על גביה ניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה, באמצעות פתקית ("פסק הדין") .

תמצית פסק הדין - הסכמה לפיה הנתבעים יפנו את המקלט ויותירו אותו פנוי מכל אדם וחפץ, אך יהיו רשאים לשהות בו בעת חירום; והתובעים ימחקו את תביעתם הכספית בגין השימוש במקלט.

ביום 30.11.15 הגישו התובעים "בקשה דחופה לתיקון טעות בפסק דין", בה ביקשו להורות על תיקון טעות, כמשמעותה בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 ("חוק בתי המשפט") שנפלה בפסק הדין בשל השמטה מקרית, באופן שבסעיף 1 להסדר הפשרה ולפסק הדין לאחר המילה "המקלט" יתווספו המלים "והמבואה למקלט".

בבקשה נטען כי נושא המבואה למקלט - הגישה למקלט מכיוון בית התובעים - היווה נשוא המו"מ הטלפוני האינטנסיבי שנוהל בין ב"כ הצדדים משך כל אותו יום, והעובדה שהגישה למקלט נשמטה מהסדר הפשרה נובעת מהשמטה מקרית. נטען כי ב"כ הנתבעים הסכים עקרונית להגשת הודעת הבהרה מוסכמת בהקשר זה לאחר שניתן תוקף של פסק דין, אך ביקש להמתין לאישור הלקוח, וכי התובעים נאלצו להגיש את הבקשה הנוכחית לאחר שב"כ הנתבעים הודיע כי אין הסכמה מהנתבעים להודעת ההבהרה. הבקשה נתמכה בתצהיר מפורט של עו"ד מ' אשור אשר ניהלה את כל המגעים מול ב"כ הנתבעים וניסחה את הסדר הפשרה שמבוקש לתקנו.

הנתבעים הגישו תגובה לאקונית שכותרתה "תגובה לבקשה לשינוי פס"ד", חתומה ע"י הנתבע 1. התגובה לא נתמכה בתצהיר מי ממשרד ב"כ הנתבעים ואף לא של הנתבע 1 עצמו. בפתח התגובה נאמר ע"י הנתבע 1 כי הוא מגיש את התגובה ללא סיוע עו"ד לאחר שעו"ד מבור אינו מייצגנו עוד. דומה כי בכך נתפסו הנתבעים, שמא אף בא כוחם, לכלל טעות. ב"כ הנתבעים לא ביקש להשתחרר מייצוג, ממילא רשות כזו לא ניתנה, ובהתאם להוראת תקנה 473(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הוא עודנו מייצגם בתיק זה לכל דבר ועניין כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת. יוער כי למרות הטענה בפתח התגובה בדבר העדר סיוע מעו"ד, נראה לכאורה שלכל הפחות בשיגורה לבית המשפט סייע ב"כ הנתבעים שכן המסמך שוגר בפקס ממשרדו, כפי שעולה ממנה בבירור. עוד יוער כי העדר גרסה עובדתית כלשהי בתגובה באשר לתוכן ההסכמה אליה הגיעו ב"כ הצדדים, בדגש על העדר גרסה עובדתית מצד ב"כ הנתבעים, אומר דרשני.

לאחר ששבתי ועיינתי במסמכים המצויים בתיק, ובחנתי את הטענות בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין מנוס מדחיית הבקשה.

זאת, לא מן הטעם שהטענות העובדתיות הנטענות בבקשה נדחות. אדרבא, מבלי להכריע בהן, גרסת התובעים נראית גרסה הגיונית להפליא. הטעם לדבר נעוץ בכך שקבלת הבקשה קובעת מסמרות ונותנת סעד בעל אופי של קבע בדרך שאינה מתאימה לכך, בעוד שדחיית הבקשה אינה סוגרת את הדלת על בירור מלוא טענות התובעים (והנתבעים) לגופן.

השאלה המרכזית שיש לבחון לצורך הכרעה בבקשה היא האם ניתן לומר בבירור, כי תוכן הסדר הפשרה עליו הסכימו הצדדים אינו משתקף במסמך הסדר הפשרה הכתוב עליו חתמו ב"כ הצדדים, בשל השמטה מקרית (מטעם זה, "הסברי" הנתבע 1 בתגובה בדבר "סבירות" ההסדר ללא התיקון, אינם רלבנטיים כשלעצמם, אלא רק כאינדיקציה אפשרית לשאלה מה בדיוק הוסכם). הגם שבשאלת תוכן ההסדר עליו הוסכם גישת התובעים נראית הגיונית, ולמרות העדר גרסה עובדתית של ב"כ הנתבעים, לא ניתן לומר בבירור שכך אכן הוסכם ושאין מדובר באי-הבנה, למשל. אין מחלוקת כי ישנה גם כניסה חיצונית למקלט, שלא דרך המבואה.

ודוק; נושא המבואה אמנם עלה במסגרת הדיון בתביעה, אולם זאת אגב אורחא ולא כנושא המרכזי כפי שהדבר מוצג עתה [סעיף 19 לכתב התביעה; והתייחסות אליו בסעיף 19 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע 1]. אולם בכל הנוגע לסעדים שנתבעו בתביעה (סעיף 28 לכתב התביעה, על סעיפיו הקטנים), לא נתבע סעד של פינוי וסילוק יד מהמבואה. בסעיף 11 לבקשה (ובסעיף 10 לתצהיר התומך בה) מדייקת עו"ד אשור בהגינותה וטוענת כי ההסכמה שנמסרה לה ע"י ב"כ הנתבעים היתה הסכמה "להסדר לפיו סעד הפינוי על פי כתב התביעה יתקבל", וזאת כנגד מחיקת הסעד הכספי לדמי שימוש. ברם, סעד הפינוי על פי כתב התביעה מתייחס לפינוי המקלט בלבד. בהסדרי פשרה אין מניעה כמובן להתייחס לרכיבים שלא נזכרים בכתב התביעה, על מנת לפתור מחלוקות בשלמותן. אולם, בהינתן שזו הטענה העובדתית, להסכמה לסעד של פינוי על פי התביעה, לא ניתן לומר בבירור כי הוסכם על פינוי המבואה.