פלוני נ' אלבז אמסלם ואח'

כללי:

1. המחלוקות שלפני מתייחסות לשאלת קרות אירוע מיום 16.6.2019 בו נטען שהתובע קפץ לבריכה במתחם הנתבעת 3 קפיצת ראש וכתוצאה מכך נגרם לו נזק גוף, לסוגיית החבות ובהתאמה לסוגיות הנזק והאשם תורם.

2. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות. לאור הפער שבין חוות הדעת מונה ביום 25.12.2022 ד"ר אמיר אמיתי כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה מטעם ביהמ"ש.

3. ביום 29.1.2026 התקיימה ישיבת הוכחות. במעמד זה נשמעה עדותם של התובע ושני עדים מטעמו מר ס' פ' ומר ג' ל'. מטעם הנתבעים נשמעה עדותה של הנתבעת 1 והעד מר לידור רווה - חוקר.

   במעמד זה ולבקשת הנתבעת המומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר אמיר אמיתי, נחקר על ידי באי כוח הצדדים.

4. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

    

   הוכחת קרות האירוע:

5. הלכה היא שהמוציא מחברו עליו הראיה והנטל להוכיח את קרות האירוע נופל לפתחו של התובע.

6. התובע טוען בתצהירו כדלהלן:

   "באותו היום חבריי הגיעו לווילה, ואני הגעתי מעט מאוחר יותר סביב השעה 14:30-15:30. כשהגעתי לווילה מיד החלפתי לבגד ים והלכתי לבריכה (שם היו כל החברים). מיד כשהגעתי לבריכה קפצתי בקפיצת ראש למים, ולפתע הרגשתי חבטה עצומה וראשי פגע בעוצמה בקרקעית הבריכה".

7. התובע צירף לראיותיו תעודת חדר מיון מיום 19.6.2019, בה נרשמה שעת קבלה 06:32. בתעודה נרשם:

   "לפני כיומיים קפץ לבריכה רדודה עם חבלת צוואר. מאז חש כאבי צוואר וירידה בתחושה בכפות ידיים שבא והולכת לסירוגין"

8. התובע חזר בעדותו אחר גרסתו בתצהירו כך שהגיע למתחם בין השעות 14:30-15:30 כאשר במקום היו כבר מספר חברים (ר' עמ' 25 ש' 18-22 לפרוטוקול). כך גם התובע העיד שהגיע למקום ניגש להחליף בגדים (ר' עמ' 27 ש' 7-8 וש' 17-18 לפרוטוקול)) ומשהגיע למתחם הבריכה (לאחר החלפת הבגדים) קפץ למים תוך מספר שניות (ר' עמ' 31 ש' 28 לפרוטוקול).

9. עדותו של התובע בדבר עצם קרות האירוע והשתלשלות האירועים עד לקפיצה למים מתיישבת עם גרסתו בתצהירו. לפיכך, יש לראות בעדות זו כעדות עקבית שלא נסתרה.

10. כאמור, מטעמו של התובע העידו שני עדים שנכחו עמו במתחם. מר ס' פ' העיד בתצהירו:

    "התחלנו לחגוג, וד' עשה השלמה של קניות והגיע מאוחר יותר. התרכזנו כל החברים בסיס לבריכת השחייה ומיד שד' הגיע הוא קפץ למים ונחבל בעוצמה רבה".

11. בעדותו חזר העד אחר גרסתו בתצהירו לפיה הגיע למקום עם מספר חברים קודם לתובע (ר' עמ' 42 ש' 8-11 לפרוטוקול), שהתובע הגיע הם היו מסביב הבריכה באזור הדק והתובע הלך לבד לבריכה (ר' עמ' 46 ש' 30-31 לפרוטוקול). התובע עלה במדרגות לשטח הבריכה ואז קפץ קפיצת ראש (ר' עמ' 47 ש' 19-28 לפרוטוקול).

12. גרסתו של העד עקבית, מתיישבת עם האמור בתצהירו, מתיישבת עם גרסתו של התובע ועדות זו לא נסתרה.

13. עד נוסף שהיה במתחם והתייצב למתן עדות הינו מר ג' ל'. בתצהירו נרשם:

    "החברה שהגיעו התחילו בחגיגות ולאט לאט הצטרפו אלינו חברים נוספים, ד' הגיע בשלב מאוחר יותר. התרכזנו כל החברים מסביב לבריכת השחייה ומיד שד' הגיע הוא קפץ למים ונחבל בעוצמה רבה".  

14. בעדותו העיד מר ל' שמהרגע שפגש את התובע לראשונה ועד שהתובע נכנס למים עברו מספר דקות (ר' עמ' 54 ש' 7-10 לפרוטוקול), שהעד היה בסמוך למדרגות ושברגע שהתובע קפץ לבריכה לא היה בה אף אחד (ר' עמ' 55 ש' 31-32 לפרוטוקול).

15. גם עדות זו היתה עדות עקבית שמתיישבת עם הגרסה בתצהיר שלא נסתרה.

16. עדותם של התובע והעדים מטעמו נחזתה בעיני כעדות אמינה ועקבית שלא נסתרה בחקירות נגדיות.

17. ביחד עם הרישום בתעודת חדר המיון, די במפורט לעיל על מנת שהתובע יעמוד בנטל שמוטל לפתחו להוכיח את קרות האירוע מושא התביעה.

    חובת הזהירות המושגית והקונקרטית:

18. הנתבעים 1 ו- 2 הנם בעלים במשותף של מתחם צימרים "ארטמיס" – הנתבעת 3. הנתבעת 4 הינה המבטחת של הנתבעים 1-3.

19. בע"א 145-80שלמה ועקנין נ'המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, נקבעה ההלכה ביחס לאחריות בנזיקין, כדלהלן: 

    "בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסויים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80[1], בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (notional duty), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (duty in fact). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטאנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?"

    תחת הכותרת "חובת הזהירות המושגית" נקבע בהלכה דלעיל:

    "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (ought) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56 [2], וכן at mckew[45] (1969) ., Ltd(scotland) cubbits& hannen& v. Holland 1623) הצפיות הנורמאטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית,אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: Lord reidבפרשת [46] (1970) .home office v. Dorset yacht co. Ltd)."

    וכן,

    "האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע, אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים, שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית."

20. ומן הכלל אל הפרט, הלכה שעוברת כחוט השני בפסיקה מייחסת לבעל מקרקעין חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי מבקרים ואפנה לדוג' לפסק דין ועקנין שאוזכר לעיל, לע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, לת"א (מחוזי חיפה) 896-09-18 פלוני נ' קיבוץ כפר בלום ולת"א 46732-05-16 פלוני נ' עירית מודיעין.

21. נוכח זאת שהתובע היה אורח במתחם כחלק ממסיבת רווקים והוא עשה שימוש בבריכה שנמצאת במתחם שמופעלת ומתוחזקת ע"י הנתבעים, קמה לנתבעים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע.

    הפרת חובת הזהירות:

22. לתובע טענות להפרת חובת הזהירות ורשלנות בכך שלא הוצב שילוט ואזהרה שמתריע על כך שבבריכה מים רדודים ושחל איסור קפיצה למים בכלל וקפיצת ראש בפרט.

23. כמו כן התובע טוען להפרת הוראה חקוקה והתובע מפנה להוראות סעיפים 30 ו 32 לתקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכת שחיה), התשס"ד – 2004.

24. התובע צירף תמונה של הבריכה לתצהירו:

    

    אציין שלא היתה התייחסות בתצהיר התובע למועד בו צולמה תמונה זו ומהיכן נלקחה.

25. במעמד הדיון הוצגו בפני שתי תמונות נוספות של המתחם (ת' 1 ו נ' 2), כדלהלן:

     

     

    

26. בת.א (י-ם) 13186/04 אייל פורת נ' מלון כרמל נהר הירדן בע"מ, דן בימ"ש במקרה בו אורח של מלון קפץ קפיצת ראש למימי הבריכה ונחבל בראשו. בימ"ש קבע:

    "בענייננו, בדומה להלכת ועקנין, הסכנה הנובעת מקפיצת ראש במים שאינם עמוקים דיו היא סכנה שניתן וצריך לצפותה. מבחינתו של המשתמש בבריכה זו סכנה בלתי סבירה, אשר בדרך כלל אין הוא נזהר מפניה מיוזמתו שלו, והיא מעמידה בסכנה ניכרת את שלמות גופו. היא עשויה להביא למוות או לפגיעה גופנית קשה. תועלתה החברתית של הסכנה מועטה היא. אמצעי הזהירות הדרושים למניעתה פשוטים הם. הרי המאזן נוטה לכיוון הצורך בנקיטה באמצעי זהירות, כלומר הכרה בחובת זהירות קונקרטית.

     

    במקרה דנא, מדובר בבריכת שחייה שעומק המים המקסימאלי נע בין 1.7 מ' ל- 1.8 מ' (בניגוד לבריכות שחייה סטנדרטיות בהן עומק המים עובר את ה- 2 מ'). בנסיבות אלו, על הנתבעת אחריות מוגברת לנקוט באמצעים סבירים על מנת שהמתרחצים בבריכה יהיו מודעים לעובדה כי הקפיצה אסורה בהחלט ולא רק במים הרדודים. במצב דברים שכזה, הנתבעת הייתה צריכה להציב בבריכה מספר שלטים שבהם יירשם מפורשות "סכנה- קפיצה אסורה". אזהרה זו הייתה צריכה להימצא ליד הכניסה לבריכה, בחדר ההלבשה וכן בשפת הבריכה. כמו כן, הנתבעת הייתה צריכה להקפיד ביתר שאת על ביצוע האמור בשלטים ולנקוט בכל האמצעים הנדרשים על מנת להשליט משמעת חזקה והשגחה מתאימה, אשר תמנע קפיצות אסורות. משלא עשתה הנתבעת כן הפרה במחדלה את חובת הזהירות המוטלת עליה."

27. בת.א. 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, דן בימ"ש במקרה בו קטין קפץ קפיצת ראש לבריכת הקיבוץ. בימ"ש קבע:

    "במקרה דנן, דובר בבריכה שהיוותה מוקד נופש למבוגרים ולצעירים מבני הקיבוץ ולאורחיהם. הייתה זו אפוא בריכה ששירתה מספר רב של אנשים. בית המשפט קמא אף קבע, כי אנשים רבים - מבוגרים וצעירים - נהגו לקפוץ קפיצות ראש מהמקום שבו קפץ התובע. כמו כן נקבע כמימצא עובדתי, כי לא היו סימונים על שפת הבריכה המצביעים על עומק המים או שלטים האוסרים לקפוץ ראש באזור המים הרדודים. לאור מימצאים עובדתיים אלו, אשר אין מקום להתערב בהם, ולאור זאת שהסיכון בקפיצת ראש באזור המים הרדודים הינו סיכון צפוי, מסקנתי היא שהייתה מוטלת על הקיבוץ חובת זהירות כלפי התובע, ושזו הופרה משלא נקט הקיבוץ אמצעי זהירות סבירים (של סימון ושילוט) כדי למנוע סיכון זה. הפרת חובת הזהירות היא שגרמה במקרה דנן לנזק, שכן סביר להניח כי שילוט וסימון הולמים היו מסבים את תשומת לב המתרחצים לסיכון שבקפיצות הראש מהמקום שממנו קפץ התובע. יש להניח כי לו היה נוקט הקיבוץ אמצעי זהירות סבירים, אנשים רבים היו נמנעים מקפיצה באזור האסור, ובכללם התובע."

28. תקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה), התשמ"ד – 2004, קובעות בסע' 1 בהגדרות:

    ""בריכת שחייה" – מקום המכיל מים, ובכלל זה אמצעי פינוי המים העילי, למטרות שחיה, שעשועי מים, ספורט, לימוד, וטיפול במים (Hydrotherapy) שהוא עסק טעון רישוי לפי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995;"

    תקנה 30 לתקנות קובעת:

    "סוגי השלטים בבריכת שחיה ודוגמאותיהם, פירושם, אופן הצבתם, כמותם ומידותיהם, יהיו כמפורט בתוספת השמינית".

    תקנה 31 לתקנות קובעת:

    "31.(א)אסור להתנהג בניגוד להוראת שלט מסוג איסור כמפורט בחלק ג' לתוספת השמינית.

    (ב)צוינה באחד השלטים המפורטים בתוספת השמינית, מעליו, מתחתיו או לידו הוראה בעניני רחצה או התנהגות באתר בריכת שחיה, יש להתנהג בהתאם להוראה."

29. תקנות רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה – 1995, קובעות בתוספת בסע' 7.4 א "בריכת שחייה לרבות מאגר מים אחר המשמש לשחייה ולנופש מים, לרבות בריכה המצויה בפארק מים ולמעט בריכה המשמשת עד ארבע יחידות אירוח למטרות נופש"

30. ומן הכלל אל הפרט, התובע הצהיר בתצהירו לעניין היעדר השילוט:

    "יצוין כי לא היה ניתן לדעת שהמים בבריכה רדודים, ובמתחם הבריכה לא היה כל שלט או סימן המתריע כי המים בבריכה הינם מים רדודים ולא היה כל שלט המתריע מפני קפיצה למים."

31. חברו, מר ס' פ' הצהיר בתצהירו:

    "חשוב להדגיש כי לפי מה שאני זוכר בבריכה לא היה שלט האוסר על קפיצה לבריכה או שלט שמזהיר שהמים רדודים. כמו כן לא היה שום סימון של עומק המים. כשד' הגיע אף אחד לא היה במים ולד' לא היתה שום יכולת לדעת שמדובר בבריכה עם מים רדודים ושהוא עלול להיפגע".

32. והעד הנוסף מר ג' ל' הצהיר בתצהירו:

    "למיטב זכרוני בבריכה לא היה כל שלט שאוסר על קפיצה או שלט שמזהיר שהמים רדודים. כשד' הגיע אף אחד לא היה במים ולד' לא היתה שום יכולת לדעת שמדובר בבריכה עם מים רדודים ושהוא עלול להיפגע. כמו כן, כאמור לעיל לא הוזכר או ניתן תדריך כלשהו לגבי הבריכה".

33. התובע נחקר על כך בחקירתו הנגדית והשיב:

    "עו״ד טרוזמן: מה שבטוח הוא שבכמה שניות שהתהפכו מהרגע שהגעת למתחם הבריכה, טיפסת וקפצת למים - לא חיפשת, תאשר לי את זה, לא חיפשת לראות אם יש איזשהו שלט, נכון? לא חיפשת, לא יודע אם היה או לא היה, אני שואל אם חיפשת.

    העד, התובע:בוא אני אגיד לך ככה שאני מהניסיון שלי שהייתי בבריכות מסוימות, בוא נגיד לך ככה, השלטים האלה בדרך כלל הם בולטים.

    עו״ד טרוזמן: זה לא מה ששאלתי.

    העד, התובע:בגלל שלא בלט לי משהו בעין וכביכול אתה גם רואה שאין שום שלט גם אם היה שלט - הייתי מתייחס אליו."

    ר' עמ' 32 ש' 11-19 לפרוטוקול

34. שנשאל התובע אם "חיפש" שלט, השיב:

    "אתה יודע, לא, לא כדי לחפש את השלט, עוד פעם, לא כל אחד שמגיע לבריכה הוא ישר אומר ׳טוב, אני מחפש את השלט׳, עוד פעם, זה דברים שבולטים, אתה לא צריך לחפש את זה, זה אמור לבלוט לך מול העיניים, אתה מתייחס אליו, לכן הוא גם רשום בצבע אדום בדרך כלל, באותיות גדולות, שלט בולט, זה הכל, להגיד לך אם חיפשתי אותו בוודאות? לא בדיוק חיפשתי אותו, זה לא שאני נכנס עכשיו לשדה מוקשים ואני מחפש מוקשים, סתם כאילו, סליחה על ההשוואה אולי לא הכי קורקטית, אבל עוד פעם, לבוא ולהגיד ׳חיפשתי, חיפשתי׳, אבל גם לא, זה לא בלט לי גם בעין וזה לא משהו,"

    ר' עמ' 32 ש' 28-33 ועמ' 33 ש' 1-2 לפרוטוקול

35. שנשאל התובע לעניין גובה המים והאם יש חלק רדוד השיב:

    "אה, סליחה, נכון, נכון, בבריכות שאני שחיתי בהן - בדרך כלל איפה שאני הייתי - היו שם שלטים בולטים מאוד, ״מים רדודים״, מעבר לכך יש גם שלטים שרשום ״קפיצה אסורה״, זאת אומרת, אז זה נותן לי קנה מידה להבין, הבנת? אז עכשיו אני באופן, מה שנקרא - אוטומטי, נקרא לזה ככה, כשבאתי וראיתי בריכה, אני לא ידעתי להעריך מה העומק שלה, אוקיי? כי לא היה לי גם שום קנה מידה להבין את זה, זאת אומרת אם אני לא רואה שכתוב ״מים רדודים, אסור לקפוץ״, אז אתה יודע, אוטומטית אתה,"

    ר' עמ' 34 ש' 18-24 לפרוטוקול

    התובע סיכם את דבריו בדברים הבאים:

    "זה מה שהטעה אותי, הבנת? זה שלא היה, זה שהיה חוסר שילוט – זה הטענה אותי, בוא נקרא לזה ככה, אם חשבתי על זה זו הטעיה וזה מה שגרם לי לעשות את הקפיצה".

    ר' עמ' 35 ש' 9-11 לפרוטוקול.

    ופעם נוספת לעניין היעדר שילוט:

    "כב` הש` רף: ״לא היה שלט האוסר על קפיצה לבריכה או שלט שמזהיר שהמים רדודים".

    עו״ד טרוזמן: נכון, ס' אומר אותו סגנון, רק פחות, קצת שונה, בסעיף 5 - ״למיטב

    זכרוני", מזערי, ״בבריכה לא היה שלט״,

    העד, התובע: נו?

    עו״ד טרוזמן: אתה יודע להגיד בוודאות שלא היה שלט, או אתה גם אומר ״למיטב

    זכרוני"? זאת השאלה שלי.

    העד, התובע: אני זוכר שלא היה שלט.

    עו״ד טרוזמן: אתה יודע בוודאות שלא היה שלט? בסדר גמור.

    העד, התובע: כן, לפי מה שאני זוכר."

    ר' עמ' 36 ש' 9-17 לפרוטוקול.

36. העד מר ס' פ', העיד לעניין היעדר השילוט, בדברים הבאים:

    "עו״ד טרוזמן: בסדר, עכשיו אתה בהגינותך אומר משפט שאני כשלעצמי מחבב אותו, יש לך את התצהיר שלך? תסתכל בסעיף 5, אתה כותב ״למיטב זכרוני, בבריכה לא היה שלט...״, למה אתה אומר ״למיטב זכרוני״? או שהיה או שלא היה, לא זוכר?

    העד, מר ס': לא היה שלט.

    עו״ד טרוזמן: עכשיו אתה אומר ׳לא היה שלט׳.

    העד, מר ס': לא היה שלט.

    עו״ד טרוזמן: אז למה כתבת ״למיטב זכרוני״?

    העד, מר ס': לא היה שלט."

    ר' עמ' 49 ש' 12-20 לפרוטוקול.

37. העד מר ג' ל' העיד לעניין היעדר שילוט, כדלהלן:

    עו״ד טרוזמן: יופי, מצוין, זה מה שרציתי לשאול. עכשיו, כמו שאתה לא זוכר פה שום דבר, גם כשכתבת את התצהיר שאני לא יודע בדיוק מתי הוא נחתם, אני לא יודע באיזה שלב הוא נכתב, מתי הוא נעשה, לא משנה, אין לי בעיה עם זה, אתה כותב ״חשוב להדגיש״, בסעיף 5, ״חשוב להדגיש כי לפי מה שאני זוכר - לא היה שלט האוסר קפיצה בבריכה״, ועכשיו אני שואל אותך, אתה זוכר את זה או לא זוכר?

    העד, מר ל': אני לא זוכר שלט.

    עו״ד טרוזמן: ואתה גם לא זוכר שלא היה שלט.

    העד, מר ל': נכון, לפי מה שאני זוכר.

    עו״ד בן ישי: זה מה שאני אומר.

    כב` הש` רף: לא, לא הבנתי את התשובה.

    העד, מר ל': לפי מה שאני זוכר לא היה שלט. מה שנקרא ׳ככתוב׳.

    ר' עמ' 56 ש' 16-27 לפרוטוקול

38. הנתבעת 1 נחקרה והשיבה גם היא לעניין השילוט, בדברים הבאים:

    " עו״ד בן ישי: עכשיו, תסתכלי על התמונה ואני אשאל אותך את השאלה. פה בתמונה

    את רואה שילוט?

    העדה, גב׳ אלבז: אני אגיד לך איפה השילוט,

    עו״ד בן ישי: לא שאלתי איפה השילוט, שאלתי אם את רואה שילוט.

    העדה, גב׳ אלבז: לא.

    עו״ד בן ישי: את רואה סימון של עומק המים?

    העדה, גב׳ אלבז: לא."

39. שנשאלה פעם נוספת לעניין השילוט השיבה:

    "כב` הש` רף: אז תביאו לי את התמונה, עו״ד טרוזמן, אני מסמן אותה, את התמונה הזו ת׳/2.

    עו״ד בן ישי: עכשיו, כשאת מסתכלת על התמונה, על כל התמונה כולל המדרגות, פה את רואה שלט אזהרה?

    העדה, גב׳ אלבז: אני אגיד לך איפה השלט היה ממוקם, פה אני לא רואה, אבל אתה לא רואה את המשך הבריכה.

    עו״ד בן ישי: לא משנה, אני שאלתי אם את רואה.

    העדה, גב׳ אלבז: זה כן משנה.

    עו״ד בן ישי: שאלתי אם את רואה כאן שלט אזהרה כלשהו.

    העדה, גב׳ אלבז: כאן אני לא רואה, אבל התמונה חתוכה, שוב, השלט הוא בדיוק בצד ימין של המדרגות.

    ר' עמ' 87 ש' 26- עמ' 88 ש' 3 לפרוטוקול

    וכן:

    "עו״ד בן ישי: עכשיו אני אשאל אותך, אם את מסתכלת, שוב, תעני על מה שאני שואל, האם כאן את רואה איזשהו שלט?

    העדה, גב׳ אלבז: לא, אי אפשר לראות אם זה במצב מאונך, אבל אני בטוחה שללקוח שלך יש תמונות של השלטים."

    ר' עמ' 89 ש' 1-4 לפרוטוקול.

40. עדותם של התובע ושני העדים מטעמו לכך שלא היה שילוט שאוסר קפיצה בכלל או קפיצת ראש בפרט וכן סימון כלשהו בנוגע לגובה המים בבריכה, היתה עדות עקבית, שנחזתה בעיני כעדות אמינה שלא נסתרה בחקירה נגדית או בכל ראיה אחרת מצד הנתבעים.

41. עדותה של הנתבעת 1 תומכת בעדות התובע וחבריו לכך שלא היה בשטח הבריכה שילוט שאוסר על קפיצה או שילוט שמתריע על גובה המים.

42. הנתבעת 1 מפנה בעדותה לשלט שניצב בסמוך למדרגות העלייה לבריכה אותו ניתן לראות בצד ימין של נספח/תמונה ת' 2. ראשית, מדובר בשלט שלא ניתן ללמוד מהתמונה דבר לגבי תוכנו והאם יש בו אזהרה מפני קפיצה והתייחסות לגובה המים בבריכה. שנית, מדובר בשלט שמוצב במתחם, אך מחוץ לשטח הבריכה, כך שמרגע בו מגיע האורח למדרגות הבריכה ובשטח הבריכה עצמו (הדק) ומסביב לה לא ניתן לראות כל שלט אזהרה או התייחסות לגובה המים.

43. לא נעלמה מעינו של בית המשפט העובדה שהתמונות שהוצגו בפניו אינן ממועד האירוע מושא התביעה והצדדים נתנו את דעתם ארוכות בסיכומיהם לשאלה על מי מהצדדים הנטל להציג תמונות מזמן אמת.

44. לטענת התובע ועדיו אין בידיהם תמונות מזמן אמת מאחר ומאז האירוע חלף זמן רב והתמונות לא נשמרו. לטענת הנתבעים הפנייה הראשונה אליהם בנוגע לאירוע מושא התביעה היתה כ 7 חודשים לאחר האירוע, הנתבעים אינם מצלמים תמונות מתוך כבוד לאורחים (ר' עדותה של הנתבעת 1 בעמ' 89 ש' 29 לפרוטוקול) וכן המתחם שונה לאחר מספר חודשים (ר' עמ' 89 ש' 8 לפרוטוקול).

45. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין התמונות ולמרות ההלכה שהמוציא מחברו עליו הראיה, ניתן היה לצפות שדווקא הנתבעים הם אלו אשר היו מצרפים תמונות של המתחם ואזור הבריכה עם שילוט מתאים וזאת לעומת אורחים מזדמנים במתחם. ואבהיר, בהתאם לעדויות שבפני במתחם שתי בריכות, כאשר הבריכה מושא התביעה הינה הקטנה מבין השתיים. לא הוצגה בפני כל ראיה מצד הנתבעים לכך שהמתחם אכן שונה לאחר מספר חודשים. לא הוצגה בפני כל ראיה מצד הנתבעים לכך שאכן בזמן כלשהו היו שלטי אזהרה בשטח הבריכה. יכול וניתן היה להקיש מהתנהלות הנתבעים בנוגע לבריכה הגדולה במתחם לכך שקיים שילוט כלשהו, אך הנתבעים לא הציגו כל ראיה בנושא.

46. יתרה מכך ומבלי לקבוע מסמרות בנושא, ניתן היה לצפות מצד הנתבעים לחוות דעת מומחה בטיחות או להתייחסות מוסדות הרישוי בנוגע לבטיחות כחלק מהליך הרישוי לעסק, אך הנתבעים לא הציגו כל ראיה בנושא.

47. בכל הנוגע לגובה הבריכה והמים בבריכה, אף צד לא הביא ראיה בנושא. לטענת הנתבעים בסיכומיהם מדובר בבריכה עילית מחופה עץ עם מים רדודים בגובה 1.32 מטר בלבד. מהעדויות ותמונות שהובאו בפני אכן מדובר בבריכה עילית מחופה עץ שעל מנת להגיע אליה יש לעלות 6 מדרגות (ר' תמונה ת' 2). הנתבעים חוזרים וטוענים שמדובר בבריכת "אינטקס", אך לסוגיה זו אין משמעות מבחינת האחריות לאירוע, לתובעים אין כל ידע בנושא והנתבעים לא הביאו כל ראיה בנושא, למעט תמונה של בריכה כלשהי (שהיא אינה הבריכה שהיתה במתחם מבחינת גולד ונפח – ר' נספח 2 לתצהירה של הנתבעת 1).

48. התובע העיד שגובה הדק כ 1.80 מטר (ר' עמ' 29 ש' 14-15 לפרוטוקול), העד מר ס' פ' העיד שהדק הגיע למרכז הגוף שלו אולי קצת מעבר (ר' עמ' 58 ש' 30 לפרוטוקול) והעד מר ל' העיד שמדובר בדק בגובה של מטר- מטר וחצי (ר' עמ' 55 ש' 19 לפרוטוקול).

49. נוכח זאת, לא ניתן להעריך במדויק מה היה גובה המים בזמן הקפיצה לבריכה, אך בהתחשב בכך שגובה הדק לא עלה על 1.80 מטר וגובה המים היה נמוך מכך, ניתן להסיק שגובה המים לא עלה על 1.50 מטר לערך ואף ייתכן פחות מכך.

50. בכל הנוגע לתחולת תקנות הסדרת מקומות רחצה (בטיחות בבריכות שחיה) צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), בת.א. 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, התייחסות לתחולת חוקים אלו והפרת חובה חקוקה, בדברים הבאים:

    "לא ראיתי צורך להכריע בשאלת תחולתם של חוק רישוי עסקים והתקנות שהותקנו מכוחו, שכן אפילו לא חלים החיקוקים הללו על הקיבוץ, אין בכך כדי להביא למסקנה כי האחרון אינו חייב בסימון ובשילוט הולמים בבריכה. כדי לקבל את טענת הקיבוץ יש להניח, כי משנקבעה חובה חקוקה החלה על ציבור מסוים, כל מי שאינו כפוף לאותה החובה פטור מאחריות בעוולת הרשלנות, במקרים שבהם אי-נקיטת אמצעי הזהירות שעוגנו בחוק גרמה לנזק. גישה זו אינה מקובלת עליי.

    עוולת הרשלנות מתבססת על מבחן הצפיות, ולפיכך רמת הזהירות הנדרשת נקבעת על-פי הקריטריון של האדם הסביר. לעומת זאת, בעוולת הפרת חובה חקוקה רמת הזהירות הנדרשת נקבעת בחוק עצמו "...והיא יכולה להיות חמורה, זהה או נמוכה מזו הנדרשת על ידי האדם הסביר" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' (להלן - פרשת ועקנין [1], בעמ' 138). כבר אמר בית-משפט זה בהזדמנויות שונות, כי עוולת הפרת חובה חקוקה לחוד ועוולת הרשלנות לחוד. כל עוולה ותנאיה, תכונותיה ודרישותיה המיוחדים (ראה לעניין זה: ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח' [2], בעמ' 62; ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח' וערעור שכנגד [3], בעמ' 202-203; ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה ואח' [4]; ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה ואח' [5], בעמ' 41).

    מכאן, שעצם העובדה כי דבר חיקוק פלוני, המטיל חובה לנקוט אמצעי זהירות, אינו חל על מזיק אלמוני, אינה מחייבת את המסקנה כי אותו מזיק אלמוני פטור מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו החיקוק. בית המשפט יכול לקבוע במסגרת הדיון בעוולת הרשלנות, כי היה על המזיק כאדם סביר לנקוט אותם אמצעי זהירות המנויים בחיקוק. יתרה מזו, נקבע בפסיקה כי דווקא קיומה של חובה סטטוטורית יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות. החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקאציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר (ראה: ע"א 335/80 [5] הנ"ל, בעמ' 41; ע"א 515/83 [3] הנ"ל, בעמ' 202; פרשת ועקנין [1], בעמ' 139)."

51. לסיכומם של דברים, התובע עמד בנטל שמוטל לפתחו להוכיח שלא היה בשטח הבריכה שילוט שמזהיר מפני קפיצה בכלל וקפיצת ראש בפרט. התובע גם עמד בנטל שמוטל לפתחו להוכיח שלא היה בשטח הבריכה כל סימון או אזהרה בנוגע לגובה המים או לכך שמדובר במים רדודים.

52. אי הצבת שילוט מתאים כאמור מהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית ורשלנות כלפי התובע,. הנתבעת היתה אמורה להציב שילוט ברור (בעלות נמוכה) שיתריע בפני מים רדודים וסכנת קפיצה בכלל וקפיצת ראש בפרט. הנתבעת לא עשתה כן.

53. כך גם מקום בו קיים חיקוק מפורש בנוגע לחובת השילוט והסימון בבריכה בעסק מסחרי, ואיני נדרש לקבוע אם חיקוק זה חל כלפי הנתבעים אם לאו, עדין חובה סטטוטורית זו יכולה ללמד על חובת הזהירות הנדרשת מהנתבעים לסטנדרט המצופה מהאדם הסביר.

54. הצדדים לא הציגו את הסכם ההתקשרות בין הצדדים. ניתן היה לצפות דווקא מהנתבעים להמציא את ההסכם שכן להם היתרון, הידע והמסמכים העסקיים להציג מסמך זה. כך גם, בהתאם לעדותו של מר ג' ל' נעשה סיור במתחם והראו לו איך לתפעל את הג'קוזי והגריל , אך לא ניתן כל הסבר בנוגע לבריכה (אר' עמ' 52 ש' 21-26 לפרוטוקול). בהתאם לעדותו של מר פ' בתחילת האירוע פגשו אדם שעשה להם סיור בחלק שלהם במתחם. הנתבעים לא הזמינו את אותו אדם שערך סיור במתחם למתן עדות והלכה היא שאי זימונו של עד או אי הצגת מסמך יעמוד לרעת הצד אשר נמנע מלזמנו או להביאו. משמע, הנתבעים נמנעו מלהציג ראיה או לזמן עד שניתן היה לאתרו בנוגע לאפשרות של מתן הוראות או הדרכה בע"פ או בכתב לגבי השימוש בבריכה.

55. בשלב זה, יש להמשיך ולבחון את סוגיית הנכות הרפואית והתפקודית, הפיצוי והאשם התורם של התובע.

    הנזק:

    הנכות הרפואית:

56. בתיק מונה מטעם ביהמ"ש מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, ד"ר אמיר אמיתי.

57. בחוות הדעת סיכם המומחה את מצבו הרפואי של התובע בדברים הבאים:

    "בבדיקה הגופנית מצאתי פגיעה בינונית בטווח תנועה של עמוד שדרה צווארי, ללא חוסר נוירולוגי בגפיים. ממצאי בדיקתי תואמים את הפציעה המתוארת. בניתוח שעבר המטופל, קובעו 3 חוליות צוואריות שכוללות את אזור מעבר צווארי-גבי. הפגיעה שנצפתה בטווח תנועה של עמוד שדרה צווארי משקפת את העדר התנועה באזור המקובע וגם פגיעה לאזורים הלא מקובעים, כפי שנפוץ בחבלות מסוג זה. לציין כי לאחר קיבוע של חוליות צוואריות, יש העברת עומס לאזור הלא מקובעים, שיכולה להתבטא בכאבים, שחיקה מואצת ואף היצרות בחלק מהמקרים שמובילה לניתוח נוסף."  

    ובאשר לצלקת קבע המומחה:

    "בהתייחס לצלקת הניתוחית, התרשמתי מצלקת באורך של כ 8 ס"מ לאורך הצוואר משמאל. הצלקת הנה במראה היפרטרופי (בולטת), לא רגישה למגע שיטחי, אך מכערת לאור מיקומה שנראה לעין וההיפרטרופיה המתוארת." 

58. בחוות דעת מיום 11.5.2023 קבע המומחה נכות צמיתה כדלהלן:

    "בגין פגיעה בינונית בטווח התנועה של עמוד שדרה צווארי, על רקע פגיעה בתאונה בתאריך 16.06.2019, אני קובע לאדון ... 20% נכות צמיתה לפי סעיף 37 (5) (ב') בקובץ תקנות המל"ל.

    בגין צלקת קדמית בצוואר שהנה במראה היפרטרופי ומכער, שנגרמה בעקבות התאונה בתאריך 16.06.2019, אני קובע לאדון ... 10% נכות צמיתה, לפי סעיף 75 (1) (ב') בקובץ תקנות המל"ל".

59. כמו כן, המומחה ראה לנכון להמליץ על אי כושר זמני מלא (100%) לתקופה של 90 ימים מיום התאונה (מיום 16.6.2019 ועד 13.9.2019) ונכות זמנית בשיעור של 50% למשך 6 חודשים נוספים (מיום 14.9.2019 ועד ליום 14.3.2020).

60. הצדדים לא הפנו למומחה שאלות הבהרה, אך המומחה נחקר על חוות דעתו.

61. במסגרת החקירה הנגדית הוצגו בפני המומחה מספר סרטונים מחודשים יוני ואוגוסט 2024 שצולמו ע"י חוקר מטעם הנתבעים. באחד מהסרטונים ניתן לראות את התובע מצבע פעולת חיתוך עם מסור דיסק. שנשאל המומחה אם לאור הסרטונים שהוצגו בפניו מדובר באותו אדם מבחינת טווח התנועות כפי שהתרשם המומחה בזמן הבדיקה, השיב המומחה בשלילה (ר' עמ' 67 ש' 2 עד עמ' 68 ש' 4 לפרוטוקול).

62. בהמשך חקירתו התייחס המומחה פעם נוספת לסרטונים וההשלכה שלהם על קביעתו בדברים הבאים:

    "העד, ד״ר אמיתי: כן, אז עוד פעם, זה לא נעשה, אין כאן מדידה עם גוניומטר, אבל גם כשאני כותב טווח יותר טוב מטווח התנועה שאני מודד עם הגוניומטר על סמך הסתכלות בהיסח הדעת, כי זה לא נעשה ע"י מדידה מדויקת, אז זו למעשה המקבילה של טווחי תנועה שנצפים בהיסח הדעת והם נעשים ע"י טביעת עין שלנו והם גם לא נעשים לכל הטווחים, אבל אנחנו זה, אז במובן הזה הבדיקה הזאת, זאת אומרת אם הוא היה מסתובב ככה במרפאה שלי - לא הייתי קובע שטווחי התנועה הם כאלו, הייתי קובע שהם טובים יותר.

    עו״ד טרוזמן:וברור שאתה לא יודע,

    העד, ד״ר אמיתי: למשל לצד שמאל, אני התרשמתי לפחות בשני אירועים שטווח התנועה ברוטציה שמאלה היה לפחות 55 מעלות שמאלה."

    ר' עמ' 68 ש' 9-18 לפרוטוקול.

63. ולסיום העיד המומחה לעניין הנכות שהיה קובע לתובע לו היה מתנהג בבדיקה כפי שניתן לראות בסרטונים:

    "כנראה איפשהו בין 10% ל- 15%"

    ר' עמ' 68 ש' 31 לפרוטוקול.

64. המומחה העיד שהתובע לא יצטרך לטיפולים בעתיד לשיפור מצבו אלא ההפך:

    "כי אין טיפול לקיבוע של החוליות, זה למעשה אם תיקח מישהו שעבר קבוע של החוליות – אסור לו לעבור טיפולים, אין טיפול, כי בניגוד למצב של מישהו שיש לו אולי שיחקה דיסקלית ואז הייתה רוצה לשפר את טווחי התנועה.."

    ר' עמ' 71 ש' 12-15 לפרוטוקול.

65. נוכח שינוי הקביעה מצדו של מומחה בימ"ש בנוגע לנכות הרפואית במהלך עדותו, כך שיש להעריך את הנכות בע"ש צווארי בטווח שבין 10-15%, הנני רואה לנכון לאמץ את מסקנתו זו ולהעמיד את הנכות הרפואית בשיעור של 12.5%.

66. המומחה לא נחקר אודות הצלקת. בסיכומים מטעם התובע הוא עתר לאמץ את חוות דעתו של המומחה ולייחס לצלקת משמעות תפקודית מסוימת נוכח מאפייניה ושיעור הנכות שיוחס לה. מאידך, הנתבעים טענו שהצלקת אינה תפקודית.

67. לאור קביעתו של המומחה ביחס לצלקת שאינה רגישה אלא רק בולטת ובהעדר הצבעה על מרכיב תפקודי נוסף על המרכיב האסתטי של הצלקת, הנני רואה בה כנכות אסתטית בלבד שאינה מזכה בנכות תפקודית.

    הנכות התפקודית:

68. בע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב(3) 792, נקבע‏‏:

    "נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה. על רקע זה התפתח השימוש במונח של נכות תפקודית (או נכות פונקציונלית), המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. התפתחות זו באה לבטא את תרגום הנכות הרפואית לנכות אשר באה לבטא את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע. בשל השוני האפשרי בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, מתבקשים מומחים רפואיים לא אחת לחוות דעתם גם באשר לנכותו התפקודית של התובע, ולא רק לזו הרפואית. בתי-המשפט אף הם מבחינים לא אחת בין השתיים. אכן, בפסיקה מאוחרת, כשבא בית-המשפט להסתמך על שיעור הנכות כמבטא הפסד כושר השתכרות, הוא התייחס לנכות התפקודית (או הפונקציונלית) ולא לנכות הרפואית".

69. ברע"א 8532-11שוש כהןנ'עידו קרקובסקי, נקבע:

    "הערכת נכותו התפקודית של ניזוק, שאינה זהה בהכרח לנכותו הרפואית, היא מהנושאים המובהקים הנתונים לבחינה והכרעה של ערכאת הדיון, המתרשמת ישירות מהנפגע ומהראיות שבפניה."

70. בע"א (ירושלים) 33299-01-24פלונית נ'מנורה מבטחים ביטוח בע"מ, ביהמ"ש הפנה להלכות שבפסקה ביחס לנכות התפקודית וכלהלן:

    "הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית אינן זהות בהכרח, ושתי אלה גם יחד אינן מלמדות בהכרח על הגריעה מכושר ההשתכרות (עניין קרקובסקי, בפסקה 7 להחלטה). על אף זאת, דומה כי לעתים קרובות ניתן להתייחס לנכות הרפואית כ"מקור השראה" לקביעת הפגיעה התפקודית, בפרט שעה שמדובר בנכות בתחום האורתופדי (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, [פורסם בנבו] מיום 11.1.15, בפסקה 6 לפסק-הדין, להלן: הלכת פלוני; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 799 (1995), להלן: הלכת גירוגיסיאן). אכן, לא מדובר ב"מעין חזקה" בעניין הזהות בין הנכות הרפואית לפגיעה התפקודית, ויש לבחון כל מקרה לגופו (הלכת פלוני, שם; רע"א 6572/21 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 20.10.21, בפסקה 5 להחלטה). אלא שהקביעה בעניין היחס בין הנכות הרפואית לשיעור הפגיעה התפקודית מתמקדת, דרך כלל, בטיב הנכות. כך, הנחת המוצא היא כי לנכות רפואית אורתופדית קיימת השפעה תפקודית בשיעור מלא (ראו לדוגמה הלכת גירוגיסיאן, שם; ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף, [פורסם בנבו] מיום 30.1.08, בפסקה 21 לפסק-הדין), ובדומה ניתן להניח כי נכויות נפשיות בשיעור משמעותי אף הן גורמות לפגיעה תפקודית באופן דומה לשיעור הנכות.

    נעיר כי לא בכל עת מוטלת חובה לקיים דיון נפרד ומוקדם בסוגיית שיעור הפגיעה התפקודית לצורך קביעת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות. לעניין זה נקבע כי אף שקביעת הפגיעה התפקודית "יכול שתשתמש כלי עזר לקביעת הפסד כושר ההשתכרות" הרי ש"בית-המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות בלי שיידרש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים שיבואו בפני בית-המשפט, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית" (הלכת גירוגיסיאן, בעמ' 800)."

71. ומן הכלל אל הפרט, המומחה מטעם בימ"ש התייחס בעדותו לסרטונים שהוצגו בפניו בנוגע לתפקודו של התובע. לאור זאת, המומחה ראה לנכון להפחית את קביעתו בהתייחס להגבלת התנועה בע"ש צווארי מ 20% לטווח שבין 10-15%.

72. בימ"ש אימץ את עדותו של המומחה וראה לנכון להעמיד את הנכות הרפואית בשיעור ממוצע של 12.5%.

73. מאחר והמומחה ובימ"ש נתנו את התייחסותם למגבלותיו התפקודיות של התובע בקביעת הנכות הרפואית, אין מקום לסטייה נוספת מדרך המלך לפיה הנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית (לא כולל צלקת) בשיעור של 12.5%.

74. בהיבט זה לקחתי בחשבון גם את העובדה שהתובע עובד באותו מקום עבודה משנת 2017 ועד היום. לטענת התובע קודם לתאונה עבד כמאבטח. מאז לא מקבל "תעודת מאבטח" וכיום עובד בעבודה משרדית ניהולית אדמיניסטרטיבית (ר' עמ' 10 ש' 30 לפרוטוקול). התובע צירף לתצהירו תלושי שכר מחודש 1/20 עד לחודש 3/24 (לא ברצף) לפיהם שכרו השתבח לאורך השנים.

75. טענתו של התובע לכך שהיתה לו תכנית בתחום האבטחה לפתוח ולנהל חברת אבטחה משלו לא נתמכה בכל ראיה או עדות של מאן דהוא בנושא והתובע לא הביא כל תימוכין שנקט בצעד כלשהו על מנת לממש תכנית זו.

76. לאור המפורט לעיל הנני רואה לנכון להעמיד את הנכות התפקודית של התובע בשיעור של 12.5%.

    הנזק:

    נתוני יסוד:

    תאריך לידה: X.X.1985

    תאריך אירוע: 16.06.2019

    גיל במועד התאונה: 34 שנים.

    גיל כיום: 41

    נכות רפואית (כולל צלקת): 21.25%

    נכות תפקודית: 12.5%

    ימי אשפוז: 3 ימים (19-21.6.2019)

    עיסוק כיום: עובד בחברת שמירה.

    הפסדי שכר לעבר:

77. בזמן האירוע התובע היה בן 34 ועבד כמאבטח.

78. התובע צירף לתצהירו תלושי שכר מחודש 1/20 ועד לחודש 3/24 (לא ברצף).

79. לתחשיב הנזק מטעמו צורפו תלושי שכר של שנת 2019.

80. בהתאם לתלוש שכר לחודש 5/19 שכרו המצטבר של התובע עמד על סך של 61,576 ₪ ובממוצע 12,315 ₪ לחודש. הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 16,982 ₪.

81. בחודש 6/19 השתכר התובע סך של 8,744 ₪. הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 12,012 ₪. סך הפסד 4,970 ₪.

82. בחודש 7/19 השתכר התובע סך של 8,846 ₪. הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 12,058 ₪. סך הפסד 4,924 ₪.

83. בחודש 8/19 השתכר התובע סך של 9,246 ₪. הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 12,668 ₪. סך הפסד 4,314 ₪.

84. בחודש 9/19 השתכר התובע סך של 8,846 ₪. הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 12,145 ₪. סך הפסד 4,837 ₪.

85. בחודש 10/19 השתכר התובע סך של 8,836 ₪. הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 12,097 ₪. סך הפסד 4,885 ₪.

86. בחודש 11/19 השתכר התובע סך של 8,714 ₪. הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 11,944 ₪. סך הפסד 5,038 ₪.

87. בחודש 12/19 השתכר התובע סך של 8,714 ₪. הסכום משוערך להיום מגיע לסך של 11,887 ₪. סך הפסד 5,095 ₪.

88. בשנת 2020 השתכר התובע במצטבר סך של 161,341 ₪ - סך ממוצע של 13,445 ₪ לחודש. הסכום משוערך להיום מאמצע התקופה מגיע לסך של 18,394 ₪.

89. בשנת 2021 השתכר התובע במצטבר סך של 163,024 ₪. – סך ממוצע של 13,585 ₪ לחודש. הסכום משוערך להיום מאמצע התקופה מגיע לסך של 18,251 ₪.

90. בשנת 2022 השתכר התובע במצטבר סך של 170,560 ₪ - סך ממוצע של 14,213 לחודש. הסכום משוערך להיום מאמצע התקופה מגיע לסך של 18,185 ₪.

91. בשנת 2023 השתכר התובע במצטבר סך של 171,411 ₪ - סך ממוצע של 14,284 ₪. הסכום משוערך להיום מאמצע התקופה מגיע לסך של 17,168 ₪.

92. נכון לחודש 3/24 (תלוש אחרון שהוצג) השתכר התובע סך מצטבר של 49,130 ₪ - סך ממוצע של 16,376 ₪ לחודש. הסכום משוערך להיום מאמצע התקופה מגיע לסך של 19,186 ₪.

93. הנתבעת צירפה לתחשיב הנזק מטעמה דו"ח רציפות ביטוח משנת 2009 ועד לשנת 2021.

94. התובע טוען בתצהירו שלאחר האירוע מושא התביעה נעדר מעבודתו תקופה של 4 ושולם לו שכר ע"ח ימי מחלה, תוך שהמעביד רושם לו צבירה שלילית של ימי מחלה.

95. לאחר מכן ובהתאם לתצהירו חזר התובע לעבודה והשכר שלו לא השתנה ואף עלה מעט.

96. בכל הנוגע להפסד השכר לאחר התאונה, הלכה היא שהפסד שכר לעבד הינו בגדר נזק מיוחד שטעון הוכחה באמצעות מסמכים וראיות ממשיות הן לעצם קיומו והן לשיעורו.

97. בהתאם לשכרו של התובע עובר לתאונה ולאחריה (עד לחודש 12/19), לתובע נגרמו הפסדי שכר בסך של 34,063 ₪.

98. בהתייחס לתשלום ע"ח ימי מחלה, התובע לא הציג כל אסמכתא לכך שהינו זכאי לפדיון ימי מחלה ושיעורם. משכך, התובע לא עמד בנטל שמוטל לפתחו להוכיח את נזקיו ברכיב זה.

99. בכל הנוגע להפסד שכר מחודש 1/20 ועד היום, גל לשיטתו של התובע שכרו השתבח. התובע לא עמד בנטל שמוטל לפתחו להוכיח שיכול היה להשתכר כמאבטח סכומים גבוהים ממה שהוא משתכר בפועל ובמצב דברים זה איני רואה מקום לפסוק פיצוי בגין תקופה זו.

100. התובע טוען בתצהירו כי אלמלא האירוע סביר שהיה מתקדם ומרוויח יותר מהשכר אותו הוא משתכר כיום. מלבד תלושי השכר שמלמדים על שיפור בשכר לאחר האירוע, התובע לא תמך את טענתו זו בכל ראיה או עדות ועל כן הנני רואה בטענה זו כטענה בעלמא ללא כל תימוכין.

101. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר לעבר בסך של 34,063 ₪

102. כמו כן, התובע זכאי לפיצוי בשיעור של 12.5% בגין הפסד זכויות סוציאליות בסך של 4,257 ₪.

103. סה"כ הפיצוי ברכיב נזק של הפסד שכר לעבר מגיע לסך של 38,320 ₪.

     אובדן כושר השתכרות:

104. חישוב אקטוארי מלא לפי 12.5% נכות ושכר בסך של 19,186 ₪ לחודש מגיע לסך של 522,352 ₪.

     הפסד זכויות סוציאליות בשיעור של 12.5% מגיע לסך של 65,294 ש"ח

     סה"כ 587,646 ש"ח

     מקדם היוון.217.83.

105. נוכח זאת שהתובע מתמיד במקום עבודתו מזה למעלה מ 10 שנים ושכרו השתבח ובהתחשב בעדותו של המומחה מטעם בימ"ש בנוגע לנכות הרפואית וההפחתה באחוזי הנכות לאחר שצפה בסרטונים שהציגו הנתבעים, הנני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי ברכיב זה בשיעור של 50% מהחישוב האקטוארי המלא לסך של 292,646 ₪.

106. התובע לא הוכיח שאילולא האירוע הוא היה משתכר יותר וכאמור לעיל לא הוכיח את טענתו בדבר רצונו ויכולתו לנהל חברת אבטחה אלמלא התאונה ושנקט יוזמה בנושא.

     עזרת הזולת לעבור ולעתיד:

107. בת"א 31856-03-20 פלונית נ' הפניקס, נקבע:

     "הפסיקה קבעה לא מכבר כי פיצויים בשל עזרת הזולת מצריכים ראיות קונקרטיות לראיה ראו ת"א (שלום ת"א) 31856-03-20 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, שם נקבע:   "הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרת בני משפחה תזכה בפיצוי רק כאשר יוכח כי חרגה בהיקפה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. כפי שנכתב בספרו של המלומד ד. קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית, תשנ"ג-1993), בעמ' 416: "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על-ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיי היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים" (ראו גם רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [נבו, 6.1.2015]).   53. לעניין שיעור הפיצוי, נקבע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ראו ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' [נבו, 27.12.1973]), וכי ניתן לפסוק סכום פיצוי גלובלי כאשר לא הוצגו נתונים אובייקטיביים (ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג ואח' [נבו, 26.2.1985])."

108. התובע לא העסיק או מעסיק עזרה בשכר.

109. התובע לא הגיש תצהיר ולא זימן כל עד (כדוגמת בת זוגו) שיכלו ללמדנו על קשיו של התובע והצורך בעזרה מבן משפחה.

110. מאחר ולא הוצגו נתונים אובייקטיביים לעבר ולעתיד ברכיב נזק זה ובהתחשב בתקופת אי הכושר לאחר האירוע והניתוח, הנני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי ברכיב נזק זה בסך של 20,000 ₪.

      

     הוצאות ונסיעות:

111. התובע לא הציג ראיות בנוגע להוצאותיו מלבד קבלה ע"ס 150 ₪ שצורפה לתצהירו.

112. בהתאם לחוות דעתו של המומחה, התובע לא יצטרך לטיפולים נוספים.

113. יחד עם זאת, הנני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב נזק זה באופן גלובלי בסך של 3,000 ₪.

     כאב וסבל:

114. התובע מבקש פיצוי ברכיב נזק זה בסך של 150,000 ₪. הנתבעים מציעים פיצוי ברכיב נזק זה בסך של 50,000 ₪.

115. בהתחשב בפגיעתו של התובע ונכותו הרפואית (כולל צלקת), הנני רואה לנכון להעמיד את הפיצוי ברכיב נזק זה בסך של 100,000 ₪.

     סך נזקיו של התובע:

      

     הפסד שכר לעבר 38,320 ₪

     (כולל זכויות סוציאליות)

     אובדן כושר לעתיד 292,646 ₪

     (כולל זכויות סוציאיליות)

     עזרת הזולת לעבר ולעתיד 20,000 ₪

     הוצאות ונסיעות 3,000 ₪

     כאב וסבל 100,000 ₪

      

     סה"כ 453,966 ₪

      

      

     חלוקת האחריות:

116. באשר לחלוקת האחריות בין מעוולים משותפים, בע"א 71/18 vרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה בן שלום ז"ל [פורסם בנבו] (10.03.2021), פסקה 145, נקבע:

     "חלוקת האחריות הנזיקית בין מעוולים היא עניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, נוכח התרשמותה הישירה מחומר הראיות, ממידת אשמתם המוסרית של המעוולים ומתרומתם להתגבשות הנזקים הנדונים. ... (ע"א 7130/01‏ סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 22 (2003); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ חברה לבניה בע"מ, פסקה 36 [פורסם בנבו] (6.7.2017))".

117. בענייננו, הנתבעים 1 ו- 2 הנם בעלים במשותף של מתחם הווילה וניהלו ביחד את הווילה. מטעמו של הנתבעת 2 לא הוגש תצהיר והוא לא נחקר. משכך הנני רואה בנתבעים כמי שחבים ונושאים באחריות כלפי התובע ביחד ולחוד.

     אשם תורם:

118. סע' 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע:

     "(א)סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפָּרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפָּרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור.

     (ב)הופחתו הפיצויים לפי סעיף קטן (א), יקבע בית המשפט וירשום את סך כל הפיצויים שהתובע היה יכול להיפָּרע אילולא אשמו.

     (ג)הוראות הסעיפים 11 ו-83 יחולו כל אימת שנמצאו שנים או יותר חבים לפי סעיף קטן (א) על נזק שנגרם לאדם, או שהיו חבים אילו נתבעו לדין."

119. ברע"א 2809/18רונית קסברי נ' אברהם רוזןנקבע לעניין הטעם שבפסיקת אשם תורם:

     "האשם התורם מהווה טענת הגנה הרלוונטית לגובה הפיצוי לניזוק, פועלו הוא בהפחתת הפיצוי לניזוק ולא בחיובו בפיצוי למזיק. לאחר שנקבע כי המזיק הפר את חובתו כלפי הניזוק והוא אחראי לנזקיו, נבחן האשם התורם ע"פ מידת האשם המוסרי של המזיק מול הניזוק, ובהתאם, אם יש להפחית את הפיצויים שעל המזיק לשלם. מבחן האשם המוסרי איננו מתיימר להיות מבחן מדויק, והוא מושתת על שקילת הנכון והצודק, לפי מיטב הערכתו ושיקולו של ביהמ"ש, לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ° אשמו התורם של הניזוק נשען על שני יסודות. האחד פיזי-סיבתי, ועיקרו בשאלה אם בפועל הוסיפה התנהגות הניזוק על הנזק שהסב המזיק. לכן, בהיעדר קש"ס בין האשם לבין הנזק, הרי שלא נוצר אשם שבגינו ראוי להפחית מסך הפיצוי בו חב המזיק. השני הוא יסוד נורמטיבי, ועיקרו בבחינת ממד האשם בהתנהגות הניזוק. האשם העצמי של הניזוק נבחן ע"פ התנהגותו כלפי עצמו. בעוד התרשלות יוצרת אחריות של המזיק נבחנת ע"פ חובת המתרשל כלפי הזולת, האשם העצמי בוחן את מידת הזהירות בה צריך אדם לנהוג כלפי עצמו וכלפי רכושו. הקש"ס הפיזי שנבחן הוא בין מעשי הניזוק לבין הנזק שנגרם לו-עצמו, בעוד שבאשם יוצר-אחריות ייבחן קש"ס בין מעשי המזיק לבין נזקיו של הניזוק."

120. בע"א 7130-01סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, נקבע:

     "בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד."

121. הנתבעים בסיכומיהם מבקשים לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מלא ושלא יפחת מ- 50%. לטענת הנתבעים במועד התאונה התובע היה בן 34, בגובה של 1.95, אשר מיד עם הגיעו לבריכה ולמרות שראה שמדובר בבריכה לא חפורה שצריך לעלות אליה במדרגות החליט לקפוץ ראש באופן פזיז ובחוסר זהירות.

122. התובע טוען כי יש לייחס לו אשם תורם בשיעור מזערי של 10% לכל היותר, בטענה של העדר שילוט המתריע מפני קפיצות לבריכה וגובה המים ובהעדר נהלים ברורים ואכיפתם משקלה של רשלנות הנתבעים רבה יותר.

123. בת"א (תל אביב-יפו) 1351-03אברהם שמואלנ'הקרן הקיימת לישראל, נדון מקרה בו התובע כבן 22 קפץ לבריכת הסטף שאינה בגדר בריכת שחיה מוכרזת. בימ"ש נמצא לנכון לייחס לנתבעת רשלנות בשל אי הצבת שילוט בולט ומפורש אך מצא לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 65% מהטעם שאדם בוגר אמור להיות מודע לסכנה הטמונה בקפיצת ראש למים. בימ"ש הוסיף וקבע שכלפי בגיר לעומת קטין המבחן לאשם תורם מחמיר יותר. בפסק דין ועקנין בו היה מדובר על נער כבן 15, נקבע אשם תורם בשיעור של 33%. בת"א (תל אביב-יפו) 34716-04-17פלוני נ' מדינת ישראל בו נדון מקרה של תובע שקפץ לנהר הירדן ביהמ"ש קבע כי רשלנותו התורמת של התובע עולה כדי 80% מנזקיו נוכח כך שהוא יכול היה לראות השלט הקיים במקום ולא בדק את עומק המים טרם הכניסה אליהם. בת"א (חיפה) 1520-99אלעד קריאלנ'קיבוץ משמר העמק, דן בימ"ש במקרה בו התובע קפץ קפיצת ראש לאגם. ביהמ"ש ייחס לתובע אשם תורם בשיעור 50% נוכח העובדה שהוא היה בן 18 וקפץ קפיצת ראש במים רדודים בחוף שאסור לשחייה. בת.א. 13186-04 אייל פורת נ' מלון כרמל נהר הירדן דן מקרה בו התובע כבן 19 קפץ לבריכת המלון ונחבל בראשו ובפניו. בימ"ש ראה לנכון לפסוק לתובע אשם תורם בשיעור של 15%. בת.א. 869-09-18 פלוני נ' קיבוץ כפר בלום דן בימ"ש במקרה בו קפץ התובע קפיצת ראש לבריכת הקיבוץ. בימ"ש קבע לתובע (כבן 16) אשם תורם בשיעור נמוך של 10%.

124. בענייננו אנו, התובע מאשר בעדותו שהגיע לבריכה וקפץ קפיצת ראש לא מתוך כוונה לסכן את עצמו (ר' עמ' 35 ש' 23-24 לפרוטוקול), אלא שהיעדר השילוט במקום הטעה אותו (ר' עמ' 35 ש' 8-11 לפרוטוקול) ושהוא קפץ למים עשה זאת במעין סוג של רפלקס ללא מחשבה מראש (ר' עמ' 34 ש' 32 עד עמ' 35 ש' 6 לפרוטוקול).

125. בהתחשב שמדובר בבריכה מוסדרת ולא במקור מים פתוח, בהתחשב בזאת שהתובע בגיר בגובה 1.95 מטר ואמור היה אמור להיות ער לכך שמדובר בבריכה מוגבהת שהעומק שלה לא יכול לעלות על גובה הדק ואף פחות מכך, בהתחשב בכך שקפיצת הראש של התובע היתה הפעם הראשונה שנכנס לבריכה מבלי לבדוק את גובה המים ובהתחשב בכך שקיים סיכון בקפיצת ראש, הנני רואה לנכון לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 40%.

     סוף דבר:

126. לסיכומם של דברים, סך הפיצוי המגיע לתובע, לאחר ניכוי אשם תורם, מגיע לסך של 272,379 ₪

127. לסכום זה יש להוסיף החזר הוצאות אגרת בימ"ש, החזר הוצאות מומחים (בכפוף להצגת אישור בדבר התשלום) ושכ"ט עו"ד בסך של 64,281 ₪.

     הסכומים ישולמו תוך 30 ימים.

     זכות ערעור לבימ"ש מחוזי מרכז – לוד תוך 60 ימים.

     ניתן היום, כ' אלול תשפ"ו, 02 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.