ת"א 19590-02-14 קיבוץ זיקים - אגודה שעתופית חקלאית בע"מ, ח.פ. ואח' נ' תעשיות פולימרים זיקים 2001בע"מ ואח'

בפניי בקשת הנתבעים (להלן: "המבקשים") למחיקת התביעה על הסף, ולחלופין להעברת הדיון לבית משפט השלום בתל-אביב מחמת העדר סמכות מקומית, וזאת מכוחה של תניית שיפוט ייחודית שנקבעה בהסכם בין הצדדים.

טענות הצדדים

המבקשים טענו כי כל הטענות בכתב התביעה מבוססות על הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ביום 8/12/2002. לטענתם הסכם השכירות הינו חלק בלתי נפרד מהסכם נוסף שנחתם בין הצדדים באותו מועד – "ההסכם העיקרי" – אשר נקבעה בו תניית שיפוט ייחודית, המקנה סמכות לבתי המשפט בתל אביב.

המבקשים תמכו טענותיהם בהוראות שונות בהסכם העיקרי ובהסכם השכירות. כמו כן הפנו לפסיקה לפיה היקף תחולתה של תניית שיפוט יפורש באופן רחב, וטענו כי במקרה דנן לא הוצג כל טעם או נסיבות מיוחדות שעשויים להצדיק התעלמות ממנה.

ביחס לטענת המשיב (להלן: "הקיבוץ") כי הסכם השכירות הוא הסכם נפרד ואוטונומי, וכי תניית השיפוט הקבועה בהסכם העיקרי אינה חלה עליו – השיבו המבקשים כי הקיבוץ מנוע ומושתק מלטעון זאת, שעה שהוא עצמו הגיש בעבר תביעה לבית משפט השלום בתל אביב נגד המבקשים ביחס לאותו הסכם שכירות ולאותו מושכר. הקיבוץ טען שם כי הסמכות מסורה לבית המשפט בתל אביב לאור תניית השיפוט הייחודית.

ביחס לתוספת להסכם השכירות אליה הפנה הקיבוץ, וטען כי עילות התביעה הן מכוחה, הדגישו המבקשים כי מדובר במסמך שנערך על ידי הקיבוץ, שכלל לא נחתם ולא מהווה הסכם, וטענו כי מדובר בניסיון להטעות את בית המשפט.

ביחס לטענה כי הנתבע 2 איננו צד להסכם העיקרי – טענו המבקשים כי אין בכך כדי לסייע לקיבוץ או להביא להתעלמות מתניית השיפוט, שכן פיצול הליכים כשלעצמו אינו מצדיק התעלמות מתניית שיפוט ייחודית.

הקיבוץ טען כי מדובר בשני הסכמים נפרדים ועצמאיים, ולכן תניית השיפוט שנקבעה בהסכם העיקרי אינה חלה על הסכם השכירות. עוד טען כי ההסכם העיקרי עניינו מכירת 50% מהאחזקות בנתבעת 1, שהיו ברשות הקיבוץ, לחברת האחים מנדלבוים בע"מ – שאינה צד לתביעה דנן. הנתבע 2 לא היה צד להסכם המכר, ואף הנתבעת 1 הייתה צד סביל להסכם.

הקיבוץ הדגיש כי כבר מאז שנת 2000 שכרה הנתבעת 1 מהקיבוץ את המושכר, בתנאים שהוסכמו בין הצדדים באותה עת. במקביל למשא ומתן על תנאי השינוי בבעלות בנתבעת 1 התנהל משא ומתן בעניין תנאי השכרת המושכר לנתבעת 1, בנסיבות בהן הקיבוץ לא יהא עוד הבעלים בה. ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים עוגנו בהסכם השכירות – שמהווה הסכם אוטונומי לכל דבר ועניין. בהמשך אף סיכמו הצדדים על תנאי השכירות בתקופת האופציה, אשר הועלו על הכתב כתוספת להסכם השכירות.

לטענת הקיבוץ, בהסכמי השכירות לא נקבעה כל תניית שיפוט ולכן חלה לגביהם ברירת המחדל שבדין. עוד טען כי עילות התביעה מבוססות בעיקר על התוספת להסכם השכירות, שכלל לא באה לעולם במועד ההתקשרות בהסכם העיקרי ולכן גם לא צורפה אליו. לפיכך תניית השיפוט לא יכולה לחול עליה.

הקיבוץ טען כי תניית השיפוט שנקבעה בהסכם העיקרי הוגבלה לעניין הנובע או הכרוך במכר המניות בלבד, ודחה את טענת המבקשים כי הסכם השכירות נובע מההסכם העיקרי הואיל והוא צורף אליו כנספח. לטענת הקיבוץ, הסכם השכירות צורף להסכם העיקרי כעניין טכני בלבד, בהיותו תולדה של העסקה נשוא הסכם המכר, ואין בכך כדי להפוך את השכירות והסכסוכים בעניין זה לעניין "הכרוך או נובע" מהסכם המכר.

באשר לתביעה שהגיש הקיבוץ בבית המשפט בתל אביב בשנת 2006, טען הקיבוץ כי ביסודה עמד ביטול ההסכם העיקרי – הסכם המכר. הסעדים שהתבקשו במסגרת תביעה זו – סילוק ידם של הנתבעים מהמושכר וכן תשלום דמי שימוש, דמי שכירות וחשבונות – נבעו מביטול ההסכם. לפיכך הוגשה התביעה בתל אביב, מכוח תניית השיפוט שבהסכם העיקרי. אולם, במקרה דנן, עילת התביעה נובעת מהסכם השכירות ומהתוספת להסכם, ולכן התביעה דנן אינה נכנסת בגדרה של תניית השיפוט שבהסכם העיקרי.

ביחס לטענת ההשתק טען הקיבוץ כי תביעת 2006 נמחקה עוד בטרם הוגשה בקשת רשות להתגונן. לפיכך הטענה כלל לא נדונה לגופו של עניין, ובית המשפט לא הכריע בה. על כן טענה של השתק שיפוטי לא יכולה להישמע.