ת"א 19586-07-15 קומפוסט אור בע"מ נ' ישראל

בפסק דין שניתן בהליך זה ביום 13.9.2016, נמחקה התובענה תוך שניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים שלפיה הסעדים בגין הפרסומים מושא התובענה מוצו ולא יינקטו בגינם הליכים נוספים. הכל בהמשך לאמור בפרוטוקול הדיון מאותו היום. השאלה היחידה שנותרה במחלוקת היא שאלת ההוצאות שאליה נלוותה גם בקשת התובעת להחזר האגרה. התובעת טוענת שעל הנתבעת לשאת בהוצאותיה בעוד שהנתבעת טוענת שעל התובעת לשאת בהוצאותיה היא.

עיינתי במכלול החומר שלפניי ובטענות הצדדים שהוגשו לעניין זה. מסקנתי היא שבנסיבות העניין אין לתת צו להוצאות לחובת מי מן הצדדים והמשמעות היא שכל צד יישא בהוצאותיו.

התובענה שהוגשה לבית משפט זה והסתיימה בפסק הדין הנזכר לעיל, התבססה כעילה עיקרית על טענה שלפיה הנתבעת פרסמה מספר פרסומים העולים כדי לשון הרע ותוך גרימת נזק כספי כביכול לתובעת. בלב העניין הטענות של התובעת שלפיהן הנתבעת כללה בפרסומיה נתונים כוזבים והאשמות שווא של התובעת כאילו שהיא גורמת לזיהום סביבתי ולסכנה בריאותית לתושבים המתגוררים סמוך לאתר שבדעתה להקים. התובענה התבססה על מספר פרסומים שצורפו מתוך חשבון הפייסבוק של הנתבעת. הנתבעת בהגנתה טענה טענות שונות ובהן טענה עיקרית שלפיה מדובר בתביעת סרק שמטרתה להלך אימים על הנתבעת (כמו גם על תושבים נוספים באזור). היא גם טענה שהפרסומים אינם מהווים פרסום אסור בהתאם לדיני לשון הרע וכך או אחרת חלים על פרסומים אלה ההגנות שבדין. מדובר בדברים שקולים ומדודים שצוטטו מפי הנתבעת. לא מדובר בלשון הרע וגם לא מדובר בהטלת דופי בתובעת. עוד נטען שהעובדות שבדברי הנתבעת היו אמת והן מבססות עניין ציבורי מובהק או הבעת דעה לגיטימית בתום לב תוך שקיים עניין ציבורי מובהק בפרסומים. הנתבעת חלקה על הנתונים שציינה התובעת בכל הקשור לזיהום הצפוי מהפעלת האתר.

חלק מטענות הצדדים בכל הקשור בסוגיית ההוצאות, מבקש למעשה מבית משפט זה להכריע במחלוקות מהותיות שבין הצדדים בכל הקשור בתשובה לשאלה האם היה בפרסומים משום לשון הרע; ואם חלות על פרסומים אלה ההגנות שבדין. ואולם אין מסגרת הבקשה ההדדית לחיוב בהוצאות המקום להכרעה מעין זו, שהיא במידה רבה הכרעה עובדתית. ואציין שההליך הסתיים באותו קדם משפט שצוין לעיל אך זאת לאחר ששני הצדדים הגישו ראיות לרבות חוות דעת. אין בעת הזו לפני בית המשפט תשתית ראייתית שיש בה כדי להצדיק חיוב בהוצאות של מי מן הצדדים על דרך של מסקנה בהתייחס לעילת התביעה העיקריות.

מעבר לנדרש אוסיף, שגם בבחינה לכאורית של טענות הצדדים לגוף העניין , בהתאם לשלב הדיוני שאליו הגיעה התובענה, התוצאה הינה של היעדר מקום לפסיקת הוצאות. זאת, היות שמצד אחד, אכן היה קושי ממשי בעמדת התובעת בכל הקשור לעילת התביעה ולו ביחס לחלק מן הפרסומים מושא התובענה, והדברים גם עלו בהערות בית המשפט במסגרת קדמי המשפט שהתקיימו בתיק זה. זאת במיוחד נוכח עמדת הנתבעת שעלתה עוד בכתב ההגנה לעניין תום הלב וכוונתה שלה. מצד שני, דווקא מהראיות שהגישו הצדדים לרבות חוות הדעת, עולה מחלוקת לכאורית בסוגיה מדעית שלא התבררה עד תומה ושיכולה הייתה להיות לה השלכה על תוצאת ההליך.

יתר הטענות לעניין החיוב בהוצאות עניינן מהלך הדיון לפני בית משפט זה לרבות הוצאות שהצדדים הוציאו. לעניין זה יש לציין, שחלק לא מבוטל מן ההוצאות הנטענות עניינם בהליכים אחרים ובחוות דעת שהוכנו ממילא. בנוסף, הצדדים חלוקים באשר לסיום ההליך בנקודה זו ולא קודם לכן. אך על פניו אותה הסכמה שהצדדים הגיעו אליה – ניתן היה להגיע אליה בשלב מוקדם יותר, אך שני הצדדים לא היו נכונים לכך. ובכל הקשור להוצאות קונקרטיות, הרי שלא הובאו ראיות מעבר לנתונים הכלליים. במצב דברים זה, ובשקלול מכלול השיקולים כמו גם סיום ההליך על פי המלצת בית המשפט והשלב המוקדם שבו הסתיים ההליך – לא מצאתי מקום לעשיית צו להוצאות כאמור וכל צד יישא בהוצאותיו.

אשר לאגרה שביקשה התובעת – טענת התובעת היא שיש להחזיר לה את האגרה ששולמה לפי סעיף 6(ב) לתקנות בית המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, היות שההליך הסתיים לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית. טענה זו מצאתי מקום לקבל וכדי החזרת האגרה לפי התקנות בשל מחיקת ההליך (על פי פסק הדין שתואר לעיל). וזאת היות שקדם המשפט של 22.6.2016 היה קדם משפט טכני שלא התקיים למעשה לגופו וזאת בשל מחדל של הנתבעת בהגשת ראיותיה.

התוצאה היא אפוא שהבקשות לחיוב בהוצאות מטעם שני הצדדים נדחות; האגרה תושב לתובעת לפי התקנות.