ת"א 19527-09-15 שגב נ' המכללה האקדמית לישראל ברמת-גן בע"מ (חל"צ) ואח'

עניינה של החלטה זו הוא תוקף החלטה המאשרת את הסכמת צדדים להעביר תביעה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, ללא שנבדקה הסמכות של בית המשפט הנעבר.

מושא התביעה הינו החלטת ועדת המשמעת של הנתבעת 1 (להלן: "ועדת המשמעת"), שניתנה בעניינה של התובעת. לעמדת התובעת, התכנסה ודנה ועדת המשמעת בעניינה ונתנה החלטתה בחוסר סמכות ותוך שגרמה לה לנזקים. בכותרת כתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום בתל אביב יפו הוגדרה מהות התביעה: "כספית, נזיקין, לשון הרע". בתביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה את הסך 174,000 ₪. פרט לכך לא נתבע כל סעד נוסף, וגם לא מתן הצהרה על בטלות החלטת ועדת המשמעת. בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעים שהסמכות לדון בהליך, אינה מוקנית לבית משפט השלום שכן על התובעת היה להגיש עתירה מנהלית נגד הנתבעת 1, בטענה כי החלטות ועדת המשמעת בעניינה ניתנו שלא בתוקף ובניגוד לתקנון המשמעת של הנתבעת 1. זאת, הגם שכאמור לא התבקש בתביעה סעד לפסילת החלטת ועדת המשמעת.

בית משפט השלום (כב' השופט שוורץ), קיים ביום 8.5.16 ישיבת קדם משפט אשר במהלכה נדונה שאלת הסמכות העניינית לדון בתובענה ולאור העלאת הטענה בהקשר זה בכתב ההגנה. בתום הדיון הורה בית המשפט לצדדים להגיש סיכומי טענות בכתב בסוגית הסמכות העניינית. בין לבין, ועוד בטרם הגשת הסיכומים, הודיעו הצדדים לבית המשפט שהגיעו לידי הסדר שלפיו התובענה תועבר לבית המשפט המחוזי (להלן: "ההסדר הדיוני"). להסדר הדיוני ניתן תוקף של החלטת בית משפט ביום 22.6.16, ללא התייחסות לשאלת הסמכות (להלן: "ההחלטה"). בהתאם להחלטה, הועברה התובענה לבית משפט זה.

העברה בטלה מעיקרה;

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקול הדיון, בהסדר הדיוני ובהחלטה, הגעתי לידי מסקנה שלפיה נפלה שגגה בידי הצדדים בהסדר הדיוני. לעניין זה סבורני שחרף הסכמת הצדדים אזי אין סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בתובענה ולכן ההסכמה מושא ההסדר הדיוני להעביר את ההליך לבית המשפט המחוזי בטלה מעיקרה, ואין בהחלטה כדי להכשיר את הסמכות ואנמק;

כידוע, הסמכות נקבעת לפי הסעד הנתבע כנוסחו בכתב התביעה, ואין בכוחם של בעלי דין להקנות לבית משפט סמכות עניינית, ככל שזו לא קיימת לו על פי דין, וכלשונו של מ"מ הנשיא זוסמן, כפי שצוטטה בהסכמה על-ידי הנשיא שמגר: "שום כמות של הסכמה לא תוכל להקנות סמכות לבית המשפט" (ב"ש 748/86 ב.ס.ט בע"מ נ' קיבוץ יפעת, פ"ד מ(4) 379, 384 (1986)).

אפנה גם לספרו של גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) (להלן: "גורן"), בעמ' 36:

"אין בהסכמתם של בעלי הדין להתדיין לפני ערכאה שיפוטית אחת כדי להקנות לה סמכות עניינית בנושא שבו המחוקק מסר את הסמכות לערכאה שיפוטית אחרת".

ראה עוד: ע"א 119/87 מרהג' נ' רמדאן, פ"ד מד(4) 377, 381א (1990); עדנה בקנשטיין ונאוה ברוורמן "הלא יעבירנו עוד?" עלי משפט ה 7, 20 (2006) (להלן: "בקנשטיין וברוורמן").

אדגים; הסכמת צדדים להסמיך את בית המשפט המחוזי לדון בתביעת פינוי, אינה יכולה להקנות סמכות לבית המשפט המחוזי לדון בתביעה בהינתן שהסמכות העניינית לדון בשימוש וחזקה במקרקעין מוקנית לבית משפט השלום לפי הסמכויות שבחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). לכן שעה שמוגשת לבית המשפט בקשה לאשר הסכמה של בעלי הדין להעביר את ההליך שנדון לפניו לבית משפט אחר, שומה על בית המשפט לבדוק האם ההסכמה הולמת את הסמכות שקבועה בחוק בתי המשפט לגבי בית המשפט הנעבר. משמע, על בית המשפט לבחון ולברר את שאלת הסמכות ורק לאחר ובכפוף לבדיקה הוא מגיע למסקנה שאכן הסמכות מוקנית לבית המשפט הנעבר, ייתן תוקף של החלטה להסכמה ויורה על העברת ההליך לבית המשפט הנעבר. בית המשפט אינו משמש חותמת גומי ולא יאשר הסכמה כאמור, קודם לבדיקה של שאלת הסמכות ולאחר שישתכנע שההסכמה משקפת את הדין.