ת"א 1942-08-15 אלאלוף נ' עיריית פתח תקווה ואח'

רקע

1. תביעת פיצויים בשל קנס בגין חניה שלא כדין, שהוטל על רכב של חברת השכרה, אשר הושכר לחברה אחרת. הקנס הוסב על-ידי העירייה לבקשת חברת ההשכרה על שמו של התובע שהיה רשום בחוזה כנהג ברכב, ובעקבות אי-תשלום הקנס ננקטו כלפיו הליכי גבייה ועיקול. בדיעבד הסתבר שהתובע כלל לא הועסק בתקופה האמורה באותה חברה, ובית-המשפט לעניינים מקומיים ביטל את הקנס. התביעה הוגשה בסך של 131,740 ₪ (56,800 ₪ לצרכי אגרה).

2. לטענת התובע, שהינו ד"ר להנדסה מאוניברסיטת בר-אילן, הוא הואשם על ידי הנתבעת 1, עיריית פתח תקווה (להלן: "העירייה") בביצוע עבירת חנייה יחידה, זאת בעקבות הסבת דו"ח חנייה באופן שגוי ורשלני מצד הנתבעת 3, דומיקאר בע"מ (להלן: "דומיקאר"). לאחר ניסיונות גבייה רשלניים ופוגעניים שנמשכו לא פחות מ- 18 שנים, שבוצעו על-ידי העירייה ועל-ידי "פרנקל את קורן" חברת עורכי דין (להלן: "חברת הגבייה"), ולאחר שהתובע עשה כל שביכולתו להתמודד מול הנתבעים, החליט בית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה לבטל את הדו"ח. על פי התביעה, הנתבעות פעלו ברשלנות, תוך הפרת חובה חקוקה, ופגעו בשמו הטוב של התובע. העירייה פעלה באמצעות חברת עורכי הדין לגבות מהתובע את החוב בגין עבירת חניה שלא ביצע. חברת הגבייה פעלה כשלוחתה של העירייה והוציאה אל הפועל את פעולות הגבייה. דומיקאר (המכונה אף באדג'ט) הייתה בעלת הרכב שלחובתה רשמה העירייה את הודעת הקנס, ואשר הושכר לחברת "מעריב לב-רם (שיווק)" (להלן: "מעריב לב-רם"), כיום חברה בפירוק, בה הועסק התובע במועד הקודם לביצוע העבירה.

3. לטענת התובע, הוא עבד לתקופה קצרה בחברת "מעריב לב רם" בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1995. ביום 17.12.1995, בזמן שהתובע כבר לא הועסק בחברת מעריב לב-רם, רשמה העירייה לחובת הרכב דוח חניה. הרכב האמור היה שייך לדומיקאר, והושכר למעריב לב רם בתאריך 30.11.95. דוח החניה נשלח במקור על-ידי העירייה לחברת דומיקאר, וזו ביקשה מהעיירה להסב אותו אל התובע, באופן שהודעת תשלום הקנס תהפוך להיות רשומה על שמו של התובע. ביום 4.8.96 קיבל התובע העירוני את בקשת ההסבה של דומיקאר, והודעת תשלום הקנס הוסבה אל התובע בניגוד לדין, שכן התובע לא עבד במעריב לב-רם במועד השכרת הרכב (30.11.95) ובוודאי שלא במועד ביצוע העבירה (17.12.95). מהרגע שבו נודע לתובע דבר קיומה של הודעת תשלום הקנס, שנים לאחר מועד ביצוע העבירה, פנה התובע בכל דרך אפשרית, בהתכתבויות אינסופיות, בעצמו ובאמצעות שני משרדי עורכי-דין, לעירייה ולחברת הגבייה, אך ללא הועיל. בסופו של דבר פנה התובע לבית-המשפט לענייניים מקומיים בפתח תקווה, אשר ביום 20.2.14, כ- 18 שנים לאחר מועד ביצוע העבירה, ביטל את הודעת הקנס. בית-המשפט לעניינים מקומיים הגיע למסקנה שהתובע לא עבר את העבירה, הואיל והעבירה בוצעה לאחר סיום עבודתו של התובע במעריב לב רם. כמו-כן, העירייה וחברת הגבייה לא שלחו את ההודעות על אודות הקנס לכתובתו הרשומה של התובע במשרד הפנים, אלא לכתובת אחרת, וכפועל יוצא התובע לא קיבל לידיו במשך שנים ארוכות את הודעת תשלום הקנס. רק בשנת 2005 נודע לתובע באקראי על החוב המיוחס לו, כאשר דייר שהתגורר במקום מגוריו הקודם של התובע, הודיע לו כי התקבל מכתב מחברת הגבייה. התובע פעל מידית מול חברת הגבייה, אך זו לא קיבלה את נימוקיו. בשנת 2007 קיבל התובע הודעת מבעלת יחידת הדיור בכתובת בה התגורר התובע קודם לכן באופן זמני, לפיה נציגי חברת הגבייה מאיימים לפרוץ לביתה, בגין החוב של התובע. התובע פנה שוב בכתב לחברת הגבייה והסביר כי לא ביצע את העבירה, והרכב לא היה ברשותו, וציין את כתובתו המעודכנת. כל פניותיו של התובע לחברת הגבייה ולעירייה לא הועילו. ביום 1.7.10 הטילה חברת הגבייה עיקול על חשבון הבנק של התובע בבנק הפועלים בגין החוב האמור. ביום 18.8.10 נשלח לביתו של התובע מכתב התראה לפני נקיטת הליכי גבייה. התובע נאלץ לשכור שירותי עורכת-דין אשר פנתה לחברת הגבייה, שוב ללא הועיל. ביום 29.4.11 הגיעו מעקלים לבית התובע, אשר פעלו מטעם חברת הגבייה, כשהם מאיימים על התובע ורעייתו כי אם החוב לא יוסדר, הם יפרצו לביתם ויעקלו מיטלטליהם. כשהתובע ורעייתו התנגדו לשלם, פרצו המעקלים בכוח אל בית התובע, ללא רשותו, וביצעו רישום של המיטלטלין המעוקלים. בהמשך לכך, שכר התובע את שירותיו של בא-כוחו, ופתח בהליך לביטול הודעת הקנס בבית-המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה, אשר ביטל את הודעת הקנס.

4. התובע טען לעילות תביעה של הפרת חובה חקוקה, בגין העובדה שהעירייה לא נימקה את הסבת הדוח (שדינה כדין ביטול דוח), בניגוד לחובתה על-פי סעיף 229 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. עוד טען התובע לעוולת הרשלנות, בגין החלטת העירייה להסב את הדוח, תוך הפרת חובת הזהירות, ובגין העובדה שלא תיקנו את טעותן לאחר שהתובע פנה אליהן בנושא. עוד טען התובע להוצאת לשון הרע מצד העירייה וחברת הגבייה בכך שעיקלו את חשבון הבנק שלו, ושלחו מעקלים לביתו.

5. עוד טען התובע כי חברת דומיקאר פעלה ברשלנות בעניינו בכך שביקשה להסב את הודעת תשלום הקנס לחובתו של מי שנחזה בעיניה להיות נהג הרכב, במקום לבקש להסב את הודעת תשלום הקנס לחובת חברת "מעריב לב רם" או לנהג השני שהיה רשום כנהג ברכב.

6. התובע טען לנזקים הבאים: הפסד ימי עבודה, 5,000 ₪; שכ"ט עו"ד ראשונה, 5,000 ₪; הוצאות משפט תביעות קטנות, 1,000 ₪; הוצאות משפט עניינים מקומיים, 5,000 ₪; שכ"ט עו"ד עניינים מקומיים, 14,160 ₪; שכר בטלת עד, 400 ₪; עוגמת נפש, 50,000 ₪; פגיעה בשם הטוב, 50,000 ₪; שכר טרחת עו"ד בגין מכתב התרעה טרם התביעה, 1,180 ₪.

7. עיריית פתח תקווה הגישה כתב הגנה מטעמה. לטענתה, יש לדחות את התביעה מהעדר עילה או מהעדר יריבות, הואיל וענינה של התביעה בנקיטת הליכי גביה שנקטה חברת הגבייה, והיא גובת המס אשר ביצעה את העיקול. כמו-כן, מי שביצעה את ההסבה היא חברת דומיקאר. לטענת העירייה הרכב חנה בניגוד לדין, והוצמדה לרכב הודעת קנס. משלא שולם הקנס, שלחה העירייה לדומיקאר הודעת תשלום קנס. חברת דומיאר המציאה לעירייה הצהרה אליה צורף העתק חוזה ההשכרה, לפיו במועד ביצוע העבירה היה הרכב בשימושו של התובע. בהתאם לכך, הסב התובע העירוני את הדוח על שמו של התובע. החל ממועד הסבת הדוח נשלחו למענו הרשום של התובע מכתבי התראה רבים וכן הודעות רבות בדואר רשום, וקיימת חזקת מסירה. ביום 20.6.05 העבירה העירייה את הטיפול בגביית הדוח לידי חברת הגבייה, ומכאן ואילך כל הטיפול בנושא התנהל על-ידי חברת הגביה. רק ביום 26.2.13 פנה התובע בהליך והגיש בקשה לביטול הדוח לבית המשפט לעניינים מקומיים, ובתאריך 20.2.14 קבע בית-המשפט כי לאור העובדה שרישומי חברת דומיקאר לא שיקפו נכונה את זהות הנהג, יש לבטל את הדוח, ללא צו להוצאות, וזאת על אף שהתובע דרש באותו הליך פיצויים והוצאות. הדוח הוסב על-פי הצהרת דומיקאר. משלא פנה התובע בדרישה לערכאות מתאימו כי יעוכבו הליכיי הגבייה, הרי שחברת הגבייה הייתה רשאית להמשיך בהליכי הגביה, כל עוד אין החלטה אחרת מאת בית-המשפט. לטענת העירייה כלל ההתכתבויות של התובע הינן מול חברת הגביה.

8. פרנקל את קורן, חברת הגבייה, הגישה כתב הגנה מטעמה. במסגרת זו טענה להעדר יריבות, הואיל וחברת הגביה היא בגדר שלוח ואורגן של העירייה וכל תפקידה בטיפול בגביית חובות בגין דוחות חניה. הסמכות לדון בבקשה לביטול דוח חניה הינה בסמכות היועץ המשפטי של העירייה.

9. דומיקאר הגישה כתב הגנה מטעמה. במסגרת זו טענה להתיישנות הואיל והאירוע אירע לפני כשני עשורים. דומיקאר התקשרה בשנות ה- 90' עם חברת מעריב לב רם בחוזה שכירות לטווח ארוך במסגרתו העמידה שלושה רכבים לרשותה של מעריב לב-רם. חברות רבות שוכרות עבור עובדיהן רכבים מדומיקאר, ואחד מתנאי ההסכם הוא כי כל נהג מטעם החברה יגיע לאחד מסניפי דומיקאר ויחתום על החוזה. מנספח 3 לכתב התביעה עולה כי ביום 30.11.95 הגיע התובע לסניף של דומיקאר, לקח רכב להחזקתו, ונרשם כנהג ברכב. במעמד זה נרשם התובע כנהג ברכב ומסר את פרטיו, לרבות כתובתו לדומיקאר. על-פי נהלי דומיקאר, היא מסבה את דוחות החניה והתעבורה שמתקבלים אצלה על-שם הנהג המחזיק ברכב על-פי רישומיה. דומיקאר היא פאסיבית בכל הנוגע לרישומי הנהגים והיא ניזונה ממידע המועבר אליה מקצין הרכב של החברה, קרי: מעריב לב-רם. ככל שהיו שינויים פרסונליים בחברה, הרי שהיה עליה לעדכן את דומיקאר על השינוי.