ג'. ואח' נ' תגר ואח'

רקע וטענות הצדדים

עסקינן בתיק שאוחדו בו ארבע תביעות אזרחיות, המתייחסות לתאונת עבודה.

ביום 11.9.13 , במהלך עבודות שיפוץ לשם חיזוק ותוספת למבנה בהתאם לתכנית "תמ"א 38" בבניין יישן ברח' הרצל 62 בת"א (להלן: "הפרויקט") קרס הבניין. לתובעים 1, 3, ו 4 פועלים שעבדו במקום, נגרמו נזקי גוף. התובע 2 טוען כי נגרמו לו הפסדים כספיים כתוצאה מכך שהפרויקט לא יצא לפועל.

במקביל לתביעה זו מתנהל הליך פלילי באשר לרשלנות פושעת לכאורית של הקבלן. א. י. ג. (להלן: "התובע 1") טוען כי נגרמה לו נכות כתוצאה מהאירוע בשיעור של 20% לפי סעיף ג' (1) 35 לתקנות המל"ל בהתאמה.

נטען שהנתבע 1 היה מעסיקם של התובעים בזמנים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "הנתבע 1"). הנתבעים 2-3 היו מזמיני העבודה ובעלי המקרקעין של הבניין שקרס (להלן: "הנתבעים 2-3"). הנתבעת 4 הינה חברת בנייה אשר הנתבעים 2-3 הזמינו ממנה שירותי בנייה והריסה בפרויקט (להלן: "הנתבעת 4"). הנתבעת 5 הינה הרשות המקומית שהתירה את הפרויקט מושא התביעה (להלן: "הנתבעת 5"). הנתבעת 6 הינה הרשות שהוציאה את היתר הבנייה ומיוחסת לה אחריות לביצוע הבקרה ההנדסית של הפרויקט (להלן: "הנתבעת 6"). הנתבעים 7-8 היו מי שהיה עליהם לתכנן את תכנית הבטיחות ובכלל זה יציבות מבנה ופיקוח על העבודות מושא הפרויקט (להלן: "הנתבעים 7-8"). הנתבעים 9-12 הינם חברות הנדסיות בע"מ ומהנדסים שהחברות בבעלותם. הנתבעת 9 התקשרה בחוזה לייעוץ הנדסי עם נתבעת 5 בתחום רעידות אדמה, והנתבעת 10 הייתה מי שהיה עליה לייעץ לתאם לנהל ולפקח על ביצוע הפרויקט (להלן "הנתבעים 9-12"). הנתבעת 13 הינה חברת ביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 13"), שמיוחסת לה ביטוח של נתבעים 9 ו 10. הנתבעת 12 הינה חברת ביטוח בע"מ שביטחה ערב התאונה את היזם, את הקבלן ואת כל קבלני המשנה בגין מעורבותם בפרויקט (להלן: "הנתבעת 14").

ביום 19.11.16 ביהמ"ש מינה את ד"ר נחמיה בלומברג כמומחה מטעמו לבדיקת התובע 1 ולחוות דעתו בשאלת נכות התובע והאם לדעתו זאת נובעת כתוצאה מהאירוע הנטען בכתב התביעה.

ביום 30.11.16 ביקשה ב"כ הנתבעים 5-6 שביהמ"ש יבהיר את החלטתו, ובכלל זה מדוע מעסיקו של התובע (הנתבע 1), מזמיני העבודה ובעלי המקרקעין (הנתבעים 2-3), חברת הבנייה שממנה הוזמנו שירותי הבנייה וההריסה (הנתבעת 4), ומי שהיה עליהם לתכנן את תכנית הבטיחות ובכלל זה יציבות המבנה ופיקוח (הנתבעים 7-8), לא יישאו במשותף עם הנתבעות 6-5 בעלות, מה גם שבתיק 39762-05-14 הנתבעות 5-6 לא הוספו כבעלות דין.

ב"כ הנתבעים 7-8 הגיבה לבקשת ההבהרה ביום 27.12.16 וטענה שמאחר והנתבעים 7-8 הינם אנשים פרטיים שחברות ביטוח לא עומדות אחריהם, ביהמ"ש לא כלל אותם בהחלטתו לחיוב בהוצאות המומחה, מה גם שביהמ"ש סבר כי לא תוטל על כתפיהם האחריות. ב"כ המבקשים השיבה לתגובת הנתבעים 7-8 ודרשה להטיל את חלוקת ההוצאות על כלל הנתבעים כמקובל.

דיון והכרעה 

ראשית אצוין כי בקשה זו אינה בבחינת ערעור על החלטתי המקורית. סבורני שלבית המשפט סמכות טבועה לתקן החלטות ביניים, במיוחד כשלא ניתנה זכות טיעון לפני הכרעה, כל עוד התיק תלוי ועומד.

תקנה 131 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מעניקה לביהמ"ש סמכות לקביעת שכרו של המומחה בהי לישנה:

"בית המשפט רשאי לקבוע למומחה את שכרו והוצאותיו ואת אופן תשלומם, ובכפוף לאמור בתקנה 187(ב) – להטילם על בעלי הדין או על חלק מהם ולקבוע את מידת ההשתתפות של כל אחד מהם."

בענייננו סבורים המבקשים כי יש להשית את הוצאות המומחה גם על הנתבעים 2-4 ו 7-8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי אין טעם להטיל את ההוצאות על הנתבעים 2-3 ו 7-8. כפי שמתירה התקנה שלעיל, וכפי שראוי לנהוג בתיק רב נתבעים, קל וחומר עת מצויות בין הנתבעים חברות ביטוח ורשויות מקומיות, הוטלו הוצאות המומחה על הנתבעות 5, 6, 9, 11, 13 ו 14, סבורני כי הפרש של פחות מ 200 ₪ בהוצאה זמנית, איננה הוצאה משמעותית לגופים מעין אלו.

לעומת זאת ראוי שהנתבעת 4 תשתתף בהוצאה זו, ואכן בטעות היא לא נמנתה מלכתחילה ברשימה הזו.

לאור כל האמור, סך ה 4,500 ₪ יתחלקו בין 6 הנתבעות כשנתבעת 4 תתווסף במקום נתבעת  6, תוך שהנתבעות 5-6 יחשבו לצורך העניין כנתבעת אחת. סך ה 750 ₪ שהוטלו על כל נתבעת, יוותר על כנו.