קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נ'

לפניי בקשה לקבוע כי בענייננו חל הכלל של הודאה והדחה וכן בקשה לחייב את הצד השלישי בהוצאות שולחת ההודעה, עובר להגשת הראיות מטעמה.

ראשיתם של ההליכים בתביעה מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975, (להלן: "החוק"), שהוגשה, בין היתר, נגד קרנית – קרן לנפגעי תאונות דרכים (להלן: "שולחת ההודעה"), על ידי ארבעה שנפגעו בתאונת דרכים, כמשמעות הדיבור בחוק. מאחר ונטען כי השימוש ברכב הפוגע נעשה שלא בהיתר הבעלים, פיצתה שולחת ההודעה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, את אלה שנפגעו בתאונת הדרכים.

שולחת ההודעה שלחה הודעה לצד שלישי, הוא הבעלים של הרכב. היום טוען הצד השלישי, כי השימוש ברכב נעשה שלא בהיתר, שכן הוא נגנב ממנו עובר לתאונה. עוד כופר הצד השלישי בסכומי הפיצויים, ששילמה שולחת ההודעה בהסכם הפשרה, לנפגעי התאונה.

שולחת ההודעה טוענת כי מאחר והצד השלישי מודה בכתב ההגנה שהוא היה הבעלים של הרכב, יש להחיל בענייננו את הכלל של הודאה והדחה. דהיינו, על הצד השלישי להוכיח שהשימוש ברכב נעשה שלא בהיתר, שכן כלל הוא ששימוש ברכב, גם על ידי אחר, נעשה בהיתר הבעלים ואם הבעלים כופר בכך, נטל ההוכחה עליו.

עוד טוענת שולחת ההודעה, כי מאחר ושילמה לתובעים פיצויים בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין וכפירת הצד השלישי בטיב הפשרה, הינה כפירה סתמית, הרי שעליו לשאת בהוצאות שולחת ההודעה, בהוכחת גובה הנזק, בשלב ההוכחות שבין שולחת ההודעה והצד השלישי.

לאחר שבית המשפט בחן את טענות הצדדים, המסקנה היא כי דין טענות שולחת ההודעה להידחות. אלו הם הנימוקים:

בע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3) 662 (להלן: "פרשת קלקשטיין"), נקבע כך:

"יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר, שהרשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי שהוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר".

פרשת קלקשטיין עלתה לפני בית המשפט העליון, ברע"א 8744/08 קרנית נ' ויצמן (פורסם במאגרים) (להלן: "פרשת ויצמן"). בפרשת ויצמן נקבע תוך אימוץ פרשת קלקשטיין, כי:

"די במתן רשות ראשונית לשימוש ברכב כדי שכל נהיגה בו – גם זו החורגת מהרשות – תיחשב לנהיגה ברשותו של בעל הפוליסה וזאת כל עוד החריגה אינה קיצונית במיוחד".