ת.א. 19138-03-15 א' י' ואח' נ' נ' י' ואח'

1.התובע 1 (להלן – התובע) והנתבע 1 (להלן – הנתבע) אחים.

התובעת 2 היא אשתו של התובע.

הנתבע הוא בעליה של הנתבעת 2 (להלן – הנתבעת), שעסקה בזמן הרלבנטי לאירועים הנדונים כאן במסחר ביהלומים, וכיום היא איננה פעילה.

צד ג' 1 (להלן – הבנק) הוא הבנק, שבאמצעותו ניהל הנתבע את עסקיו. בעת שניתן פסק הדין, נשוא תביעה זו כמפורט להלן, הוא היה בהליכי פירוק.

צד ג' 2 (להלן – עו"ד פרידל) היה בא כוחם של התובעים בהליכים המשפטיים הנדונים כאן.

2.לבקשת הנתבע, שנזקק להלוואה מהבנק לצורך עסקיו ועסקי הנתבעת, חתמו התובעים ביום 17.12.96 לבנק על ערבות להבטחת חובות הנתבעים וכן הסכימו לשעבד את ביתם.

התובעים טוענים, שהדבר נעשה משום רצונו של התובע לסייע לאחיו בהסתבכות כלכלית, אליה נקלע, ולאחר תחנונים רבים מצידו.

הנתבע טוען, שהערבות ניתנה במסגרת "התחשבנות עסקית" ביניהם (סעיף 20 לכתב ההגנה).

אין צורך להכריע בהבדל גירסאות זה במסגרת החלטה זו.

3.בשנת 1999 פתח הבנק בהליכים למימוש השעבוד על הדירה וגביית הערבות, לאחר שהנתבע לא פרע את חובותיו.

מיני אז ועד חודש אפריל 2013 התנהלו בין הבנק ובין התובעים והנתבעים הליכים משפטיים רבים בכל הערכאות: הוצאה לפועל, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. יצוין, כי בעת ניהול ההליכים הבנק כבר נכנס להליכי פירוק וההליכים נוהלו על ידי המנהל המיוחד שמונה.

להבנת הרקע אסקור על קצה המזלג את ההליכים שהתנהלו:

א.התובעים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי תל אביב לביטול הערבות בשל טענת זיוף באחד מהסעיפים, שנכללו בכתב הערבות (ה"פ 866/00). בית המשפט דחה את התביעה (למרות שקיבל את גירסת התובעים, לפיה אותו סעיף הוסף לאחר חתימתם).

ב.התובעים טענו טענת "פרעתי". טענתם נדחתה.

ג.התובעים הגישו שני ערעורים, הן על דחיית טענת הזיוף והן על דחיית טענת "פרעתי" (ע"א 2287/07 וע"א 3303/04).

בהמלצת בית המשפט העליון הושגה פשרה, לפיה ישלמו התובעים לבנק רבע משווי ביתם כפי שייקבע על ידי שמאי.

בעקבות כך ניתנה הערכת שמאי ונקבע כי התובעים ישלמו לבנק סך של 500,000 ₪ לסילוק חובם.