ת"א 19137-02-11 חנסב ואח' נ' ויצמן

לפניי בקשה (שלישית במספר) של הנתבע לביטול פסק דין.

1. התובעים הגישו תביעה בה עתרו, בין היתר, לפינויו של הנתבע, דייר מוגן, ממושכר שבו הפעיל מרפאה. במסגרת ההליכים הגיעו הצדדים להסכמה שתמציתה כי הנתבע יוכל להישאר במושכר ואף למכור את זכותו לדיירות מוגנת וזאת בכפוף, בין היתר, לתשלום חוב עבר, לתשלום פיצוי כסעד מן הצדק בשיעור שיקבע בית המשפט, ולכך שהחל משנת 2013 ישלם דמי שכירות חופשיים בשיעור שיקבע בית המשפט על יסוד חוות דעתו של שמאי שימונה על ידי בית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.14).

    

2. ביום 26.11.14 ניתן פסק דין שהורה, בין היתר, על פינוי של הנתבע מהמושכר. זאת, לאחר שהנתבע לא שילם את חלקו בשכר טרחת השמאי שמונה גם לאחר מספר הזדמנויות שניתנו לו בעניין, וסירב לעשות כן גם כאשר השמאי פנה אליו במישרין.

    

3. בעקבות פסק הדין פונה הנתבע מהמושכר (כעולה, למשל, מהודעות שהגיש הנתבע עצמו לתיק מעת לעת).

    

4. סמוך למועד פינויו מהנכס הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין. ביום 11.6.15 ניתנה החלטה בבקשה. בהחלטה נקבע כי חרף קשיים בלתי מבוטלים העולים מהתנהלות הנתבע, ובעיקר על מנת שלא לשלול ממנו את האפשרות למכור את זכות הדיירות המוגנת, יבוטל פסק הדין אך זאת בכפוף להפקדת חלקו בשכר טרחת השמאי בקופת בית המשפט ולכך שהנתבע יישא בהוצאות התובעים, בכלל זה בהליכי הפינוי, בסך 10,000 ₪.

    

5. משהנתבע לא עמד בתנאים, נקבע בהחלטה מיום 20.7.15 כי פסק הדין יוותר על כנו.