ת"א 19096-06-11 מעתוק נ' נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ

בפני בקשה להורות על חיוב התובע- המשיב , בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעת – המבקשת.

1. בקצירת האומר, התביעה הינה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח וזאת, בגין גניבת רכבו של התובע.

    

   לטענת הנתבעת, קודם להגשת התביעה, הגיעו הצדדים לכלל הסכם במסגרתו הוסכם על תשלום פיצוי נמוך מזה אשר נדרש על ידי התובע וזאת, בנסיבות בהן הסכום בו הוערך שווי רכבו של התובע נמוך מהנטען על ידו וכן, הואיל ובמועד עריכת הביטוח לא גילה לה התובע כי חברת ביטוח אחרת סירבה לערוך לו ביטוח קודם לעריכת הביטוח בנתבעת. דא עקא, לטענת הנתבעת, קודם לביצוע התשלום בהתאם למוסכם בין הצדדים, הוטלו על הכספים אשר על הנתבעת לשלם לתובע עיקולים ולטענת הנתבעת, כל זמן שהתובע אינו פועל להסרתם הרי שאינה יכולה לבצע תשלום.

    

   2.במסגרת הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות טוענת הנתבעת כי התובע הצהיר, במספר הזדמנויות, בפני בית המשפט כי מצבו הכללי הינו קשה. יתרה מכך, לטענתה, ניתן ללמוד על מצבו הקשה של התובע מכך שהכספים נשוא התביעה מעוקלים לטובת צדדים שלישיים והתובע טרם הסיר העיקולים. זאת ועוד, לטענתה, גם במסגרת תצהיר אשר הוגש על ידי התובע בתמיכה לבקשה קודמת להשתת ערובה להוצאות, טען התובע כי הכספים המגיעים לו מאת המבקשת, שועבדו על ידו בשל חוב לחמו. הנתבעת מוסיפה ומציינת את מחדלו של התובע מתשלום הוצאות אשר נפסקו לחובתו, מחדל אשר התובע ריפא בסיכומו של דבר באיחור ואף זאת כאשר התשלום בוצע באמצעות משרד ב"כ התובע ולא על ידי התובע עצמו. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת, יש לחייב את המשיב- התובע בערובה להוצאותיה.

    

   3. התובע- טוען בתגובתו כי הגשת הבקשה הינה מחוסרת תום לב וכחלק מהתנהלות הנתבעת לחסימת דרכו של התובע לבירור תביעתו וזאת בשעה שהנתבעת חבה לתובע עשרות אלפי ₪ בגין מכירת רכבו.

    

   4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, אינני מוצאת לקבל את הבקשה כלשונה- דהיינו, אינני סבורה כי יש לחייב התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעת ויחד עם זאת, הנני סבורה כי יש ליתן הנחיות אשר יבטיחו תשלום הוצאות הנתבעת- ככל שבסיכומו של יום יפסקו לטובתה הוצאות.

    

   5.המסגרת הנורמטיבית לבקשה הינה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אשר במסגרתה הוקנה לבית המשפט שיקול דעת לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע. במסגרת הפסיקה נקבע כי שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בקביעה האם לחייב בערובה להוצאות אם לאו, הינו רחב. יחד עם זאת, על בית המשפט, בהפעילו שיקול הדעת האמור, להביא לידי ביטוי העובדה כי הזכות לפנייה לערכאות שיפוטיות הוכרה כזכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מד (1) 647, בעמ' 650), אשר היא:

   "זכות זו נתונה לכול, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית היא זכות קניין המוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקנין "

   (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד ) כפי שהובאו ברעא 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים , נח (5) 865 , בעמ' 867)