ת"א 19078-08-12 מועדי נ' מלאב ואח'

רקע ותמצית מסקנות

1. תביעה לסעד כספי ולסעד נוסף של צו עשה להשבת משאית.

2. התובע טוען שהינו בעליה של משאית מסוג מאן מ.ר 6980015. בקציר האומר, לטענתו אותה משאית הועברה באמצעים של זיוף או מרמה בידי הנתבע 1, לידי הנתבעת 2. אציין כבר עתה קביעתי, כי הנתבעת 2, שפעלה בנדון באמצעות מנהלה מר קוסקס, לא הייתה שותפה ביודעין לכל מעשה של מרמה או זיוף, ואף קנתה המשאית בשווי שוק מקורב לערכה אותה עת. מר קוסקס גרס בתום לב כי החברה שמכרה לנתבעת 2 את המשאית (חברת שליו זיו) הינה בעליה הזכאית למכרה. למר קוסקס הוצגה תעודת זהות מקורית של התובע שהיה רשום ברישיון המשאית כבעלים, זכרון דברים שנחזה חתום בידי התובע, ויפוי כוח שנחזה שנחתם אף הוא על ידי התובע, והמסקנה כי המוכר הוא מי שרכש המשאית מן התובע, ומי שהיה רשאי למכרה, הייתה מסקנה טבעית מבחינתו (המשאית אף עמדה אותה עת במגרש רכבים).

כנגד הנתבע 1, שלא התגונן, נטל התובע פס"ד.

המחלוקת העיקרית בה יש להכריע הינה: ראשית – האם התובע הינו אכן הבעלים של אותה משאית, או שלחלופין מדובר במשאית שנרשמה אמנם על שמו (על כך אין חולק), אולם שימשה כבטוחה להשבת חוב שחב לו הנתבע 1; בחלופה אחרונה זו הנתבע 1 הוא שהיה בעל המשאית , לעת מכירתה לנתבעת (חרף רישומו של התובע כבעלים במרשם כלי הרכב); שנית – בהנחה שהתובע הינו הבעלים, או לחלופין שהמוכר לנתבעת לא היה זכאי למכור המשאית - האם הנתבעת 2 זכאית ליהנות מתקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר. לשאלת התחולה של תקנת השוק יש חשיבות מעשית רק אם התובע הוא בעלי המשאית, או לחלופין אם המוכר לא היה זכאי למכור המשאית לנתבעת.

3. ראשיתו של הליך בבקשה לצו עשה שהגיש התובע לתפיסת המשאית, על דרך מינוי בא כוחו ככונס למטרה זו (צו "אנטון פילר"). בדיון שהתקיים בסעד הזמני הגיעו התובע והנתבעת 2 להסדר, לפיו תידחה הבקשה לצו אנטון פילר; ואילו המשאית תבוטח בביטוח מקיף, כאשר ב"כ הנתבעת 2 תרשם בפוליסה כמוטבה נוספת ובמקרה של תאונה או גניבה, יועברו תגמולי הביטוח לב"כ הנתבעת 2 ויוותרו אצלה בנאמנות. ב"כ הנתבעת 2 תוכל לעשות שימוש בכספים לצורך רכישת משאית חליפית ע"י הנתבעת 2, במידה ויתרחש שוב מקרה ביטוח, ואף אותה משאית תבוטח לפי אותו מנגנון. במקביל נותר על כנו הסעד הזמני שניתן במתכונת מצומצמת יותר מזו שהתבקשה, והורה לנתבעת 2 להימנע מכל דיספוזיציה או העברה פיזית לאחר של המשאית.

4. לשלמות התמונה – הנתבעת 2 הינה חברת תעבורה, שברשותה כמה משאיות. המשאית נשוא התביעה אינה חדשה אלא משנת ייצור 2001 - ובהתאמה גם גובה התמורה ששילמה הנתבעת 2 לחברת "שליו זיו בע"מ" (האחרונה היא שמכרה המשאית לנתבעת 2). לעת החקירה החוזרת של מר קוסקס ביקשה ב"כ הנתבעת 2 להגיש צילום תעודת זהות של הנתבע 1 כדי להמחיש שהנתבע 1 הוא בעליה או מנהלה של חברת "שליו זיו" ומי שמכר במישרין את הרכב לנתבעת 2. לאור השלב המאוחר ואי הגילוי התקבלה התנגדותו של ב"כ התובע והדבר לא הותר, אולם התוצאה לא משתנה כך או אחרת, וניתן אף להגיע למסקנה שהנתבע 1 היה בעליה של חברה זו, מעיון בתיק המשטרה שהוגש בהסכמה.

עפ"י הראיות שנשמעו, הציג הנתבע 1 כלפי תובע מצג שווא כאילו הוא זקוק לתעודת הזהות של התובע, הרשום כבעל המשאית, על מנת שיוכל להעביר אותה טסט. התובע נתן לו תעודת הזהות, ובאמצעותה מכר המשאית לנתבעת 2, והמשאית נרשמה על שם האחרונה. אנו מצויים במישור של חריגה מהרשאה למצער, שמא גם זיוף חתימת התובע על ידי הנתבע 1 על זכרון דברים, אולי גם על יפוי כוח, שבאמצעותם דאג להעברת הרכב על שם הקונה, נתבעת 2. אך כל זאת ביחסים שבין הנתבע 1 לתובע , שכן התובע לא הסמיך את הנתבע להשתמש בתעודת הזהות על מנת למכור המשאית ולהעביר הרישום על שם הקונה. ולא ביחסים מול הנתבעת שלא היתה מודעת לאותה חריגה מהרשאה. גם אם דרך פעולה זו אינה מעוררת אהדה לנתבע 1, לא נגזר מכך בהכרח כי ביחסים שבין התובע לבין הנתבעת 2 גוברת ידו של התובע, וכפי שיבואר בהמשך, התובע "חשף טפח והסתיר טפחיים" בתביעתו. בפועל עומדת שאלה בעינה, האם במועד בו פעל כך הנתבע 1, היה זכאי הוא (או "שליו זיו") לכך שהמשאית תשוב ותירשם על שמה של המוכרת, חברת שליו זיו. זו למעשה משמעות טענותיו של הנתבע 1 במשטרה, שם טען שפרע כל חובו לתובע וזכאי היה אפוא בלשונו "להציל" משאיתו מידי התובע (ראה להלן בהמשך). התשובה לשאלה אחרונה זו רלבנטית לשאלה האם במועד המכר לנתבעת היתה המוכרת (חברת "שליו זיו" שבבעלות הנתבע) בעלת המשאית, או למצער מי שזכאית היתה למכור אותה לנתבעת.

5. כתב התביעה תוקן על דרך הוספת סעד כספי כנגד הנתבעת 2 בגין דמי השימוש במשאית, בנוסף לסעד הצהרתי וצו עשה להשבת המשאית. אין ממש בטענת הנתבעת בסיכומים כי היות ולא ניתנה הסכמתה לתיקון התביעה על דרך הכללת סעד כספי מצטבר של דמי שימוש – מנוע התובע לדרוש סעד כזה. הטענה תמוהה שכן ניתנה כבר החלטה מפורשת בענין, ביום 16.3.15 והתובע אינו תלוי בענין זה בהסכמת הנתבעת. אלא שלגוף הסעד הנתבע, אקדים ואציין כי אף לו התקבלה התביעה להשבת המשאית, מן הדין היה לדחות התביעה לדמי שימוש ראויים . זו לא הוכחה, שכן לא הוגשה חוו"ד שמאית או חשבונאית בדבר שווי יומי של דמי שימוש במשאית (בין שווי לנתבעת, ובין שווי לתובע).