ת"א 19022-06-12 א.כ. נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ ואח'

בקשת נתבעת 2 (להלן גם: "המבקשת") לחייב התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה.

עסקינן בתובענה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, כנטען, עת נפל מפיגום במהלך עבודתו אצל המבקשת (באתר שהוחזק, כנטען, על ידי נתבעת 1).

על פי עיקר טענת המבקשת (כעולה בעיקר מהתצהיר הלאקוני מטעמה שצורף לבקשה), הואיל וכבר שילמה את חלקה בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט ועת הוציאה הוצאות הגנה, ושעה שעסקינן בתובע שהוא תושב האזור, יש לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה. עוד טוענת המבקשת כי "...כתב ההגנה מוכיח כי למבקשת אין שום קשר למשיב, המבקשת לא העסיקה את המשיב, אישורי הכניסה לישראל הם על שם הנתבעת מס' 1 ולמבקשת אין שום נגיעה למשיב..." (תצהיר התמיכה בבקשה להפקדת ערובה).

התובע טוען בין היתר כי סיכויי התביעה טובים, בשים לב לאופי הפגיעה שנגרמה לו, לנסיבות העסקתו באתר הבניה שבו אירעה התאונה (שעה שנודעת לעת הזו מחלוקת לעניין זהות המעסיק הישיר שלו, בהתחשב בטיעוני הנתבעים עצמם), וכי מצבו הכלכלי לא יאפשר לו הלכה למעשה להפקיד ערובה (לא כל שכן בשיעור שהתבקש) להבטחת הוצאות המבקשת. בנסיבות אלה עותר התובע לדחיית הבקשה או לחילופין להעמדת ערובה על שיעור מתון.

עיינתי בכתבי הטענות, על צרופותיהם. ושוכנעתי כי יש מקום להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת, אולם זאת בשיעור מתון מזה שהתבקש.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מתווה את נקודת המוצא, כשבבחינת האפשרות לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. לא פעם הובהרו בפסיקת בתי המשפט מכלול השיקולים שיש לבחון בבקשות כגון דא. בעוד, שבתובע תושב ישראל, ככלל, נודעת נפקות רבה לזכות הגישה לערכאות ולזכות הקניין של תובע, והנטייה לחייבו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הצד שכנגד מצומצמת עד מאד, נקודת האיזון כאשר בתושב האזור עסקינן שונה, שכן במקרה זה גם שיקולים הנעוצים באפשרויות של אכיפה עתידית באים לכלל ביטוי, עת מוחזק תושב האזור כמי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט [בהקשר זה השוו, למשל, רע"א 2310/0 אבו קבע נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 27.6.10)].

יחד עם זאת, אין בהיותו של תובע תושב האזור כדי להוביל למסקנה, לפיה בכל מקרה ומקרה יחוב תושב האזור – אינהרנטית – בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע. הלכה למעשה, מקום מושבו של התובע הינו אך אחד השיקולים שיש לבחון, ולצידו, בין היתר, על בית המשפט לבחון, ככל הניתן, את סיכויי התביעה ואת מצבו הכלכלי של התובע, והשלכתו על האינטרסים של הצדדים שניהם [בהקשרים אלה השוו, בין היתר: עניין אבו קבע לעיל, רע"א 2142/13 שויהאדי נ' קרמין (מצוי במאגרים המשפטיים ; 13.11.14), בר"ע (י-ם) 308/08 מדינת ישראל נ' סבאח (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.2.08), ת.א (י-ם) 44905-08-10 עבד ארחמאן נ' מדינת ישראל (מצוי במאגרים המשפטיים ; 01.05.11), ת.א (י-ם) 13502-11-11 עבד אלסלאם נ' ש.כ תומר השקעות ובניין בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 10.9.13), ת.א (י-ם) 41619-02-12 חושיה נ' אחים טהה בניין והנדסה בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.9.13), והאסמכתאות בהם].

מן הכלל אל הפרט.

לא ניתן לקבוע כי מדובר בתובענת סרק – גם לא ביחס למבקשת. המחלוקת בדבר זהות מעסיקתו של התובע היא מחלוקת שצריכה שמיעת ראיות, ובוודאי שכתב ההגנה הלאקוני עד מאד שהגישה המבקשת איננו מאפשר לקבוע כל מסקנה, ולו לכאורה, בדבר זיקתה אל התובע בשלב דיוני זה. מנגד, המומחה שמונה על ידי בית המשפט קבע שיעורי נכות צמיתה לא מבוטלים בזיקה לאירוע מושא התביעה כך שברור שבמישור הנזק, לכל הפחות, מדובר בתובענה הראויה בירור.

מכאן לנימוק העיקרי הנוסף – מקום מושבו של התובע. כאשר מדובר בתובע תושב האזור (במובחן, למשל, מתובע תושב אזח"ע) אכיפה פוטנציאלית של הוצאות איננה עשויה להיות בלתי אפשרית (גם אם יכול ותהא קשה). זאת, במיוחד כאשר עסקינן בתובע שעבד, לכל הפחות בעבר , בישראל ואף נבדק בישראל, על ידי מומחה ישראלי. בנוסף, יש ליתן גם משקל לכך שככל שיתברר בעתיד, אגב שמיעת הראיות, כי האחריות להעסקתו של התובע יוחסה באופן בלתי מוצדק על ידי נתבעת 1 למבקשת, שאלת אכיפת ההוצאות לא תצטמצם בהכרח אך לתובע עצמו. זאת ועוד: עסקינן בתובענה שהוגשה בשנת 2012 ; כתב ההגנה הלאקוני מטעם נתבעת 2 הוגש עוד ביום 10.7.12 ; הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים ; מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט וחוות דעתו הוגשה בחודש ינואר 2015. בנסיבות אלה, לא ברור לי כל עיקר עיתוי הגשת הבקשה (16.12.14) – לאחר שכבר שולם, לפי הנטען, חלקה של המבקשת בשכר טרחת המומחה, וחודשים רבים לאחר שניתנו הוראות מפורשות בדבר מימון הביניים של שכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט. כפועל יוצא, ולו בשלב דיוני זה, משעיקר ההוצאות כבר הוצאו על ידי המבקשת, גוברת הנטיה שלא לעכב יתר על המידה את המשך ניהולו של ההליך בהוראה בדבר הפקדה משמעותית של כספים.