ת"א 18986-11-14 פלונית נ' איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בגין נזק גוף שהוסב לתובעת, ילידת 13.10.1980, בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 22.12.2013.

הנתבעת אינה חולקת על החבות, ועל כן נדרשים אנו לשאלת שיעור הנזק בלבד.

הפגיעה העיקרית של התובעת בתאונה היא בשורש כף היד השמאלית. פרופ' יואל אנגל מונה כמומחה מטעם בית המשפט, וביום 28.8.2015 מסר את חוות דעתו. המומחה קבע, כי מעיון בבדיקת ה- CT אין ללמוד על שבר בשורש כף היד או על ממצא פתולוגי אחר, וכי התובעת סובלת ממיחושים שאין להם הסבר אובייקטיבי (מבחינת פתולוגיה גרמית או רצועתית). המומחה הוסיף וקבע כי התלונות הסובייקטיבית של התובעת עשויות לנבוע מהחבלה לרקמה הרכה, והעמיד את שיעור הנכות על 5% "מותאמים... על-פי תקנה 75(1)א-ב". המומחה ציין, כי "למצב היד, כפי שמצאתי בבדיקה, אין משמעות על חיי היום יום".

עינינו הרואות: המומחה אמנם לא אתר ממצא אובייקטיבי (גרמי או רצועתי) המסביר את הכאב, אולם הכיר בכך שהחבלה הותירה מיחושים בכף היד השמאלית (בממצאי הבדיקה הקלינית כתב המומחה: "קיימת רגישות באזור ה SNUFFBOX ובקוטב המרוחק של עצם הסירה. כאב מתגבר בהטיה רדיאלית ובכפוף ש.כ.י. קיימת רגישות באזור תת ראשי של עצם המסרק השנייה"). למצב זה מצא לנכון לייחס 5% נכות מותאמים. המומחה לא זומן להיחקר על חוות-דעתו – איש מבעלי הדין גם לא שיגר לו שאלות הבהרה – ולאחר ששמעתי את טענותיהם של הצדדים, לא מצאתי טעם משכנע לסטות מקביעתו של המומחה לעניין שיעור הנכות הרפואית.

כאמור, המומחה הוסיף וציין כי למצב היד "אין משמעות בחיי היום יום". ספק אם יש להבין משפט זה בהכרח כמאיין כל נפקות תפקודית לפגיעה, ומכל מקום הערכת הנכות התפקודית לעולם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. לאחר שבחנתי את כל החומר שלפניי (לרבות הממצאים הרפואיים של המומחה), ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהתובעת, נחה דעתי כי פגיעתה של התובעת היא אכן מתונה והשלכותיה הן ברף הנמוך, אך בה-בעת אין מקום לשלול כל משמעות תפקודית לכאב שהתובעת סובלת ממנו בכף ידהּ. לשם המחשה בלבד, אפנה לעדותה של התובעת, שהותירה רושם מהימן, על-אודות הקושי לנעול מגף מסוים, והצורך בעזרתו של בעלה לשם כך (ראו עמודים 9 ו- 11 לפרוטוקול).

על-יסוד האמור לעיל, יש לשום את נזקיה של התובעת בראשי הנזק שעל-הפרק: הפסד השתכרות, עזרת הזולת והוצאות, וכאב וסבל.

התובעת היא פסיכולוגית חינוכית, בעלת תואר שני וכן הכשרה כפסיכותרפיסטית. היא עובדת כשכירה בעיריית נתיבות, וכן מפעילה קליניקה פרטית (עצמאית). לתצהיר העדות הראשית צירפה מסמכים בנוגע להכנסותיה בשנים 2015-2014, וטענה כי שכרה בעירייה עמד על כ- 11,000 ₪, ושכרה כעצמאית על כ- 4,000 ₪ לחודש (יצוין, כי התובעת התבקשה בעדותה להתייחס להכנסותיה בשנת 2016, והסבירה את השינויים שחלו סביב לידת ביתהּ). עוד נטען על-ידי התובעת, כי שכרה צפוי לעלות לאורך השנים ועם התבססות הקליניקה.

התובעת אינה טוענת להפסדי שכר בעבר. אמנם, היא נעדרה מעבודתה במשך כחודש ומחצה, אך שכרה שולם לה ועל כן אין היא דורשת פיצוי (תוך שבמקביל מבקשת, בצדק, שלא לנכות את דמי הפגיעה). לגבי העתיד – הצדדים חלוקים. התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסדי שכר בעתיד, ואילו הנתבעת סבורה כי זה המקרה שבו אין לייחס לנכות המזערית השפעה על יכולת ההשתכרות. כשלעצמי, סבורני כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום מתון, על-פי הערכה גלובאלית. בהקשר זה אזכיר, כי בענייננו נקבעה לתובעת נכות רפואית בשיעור נמוך (5%), בהתייחס לתלונות סובייקטיביות, תוך שהמומחה ציין כי לנכות זו "אין משמעות על חיי היום יום". זאת ועוד: התובעת אינה טוענת כי הנכות גרמה לגריעה משכרה עד היום – כאמור, אין דרישה לפיצוי בגין שלוש שנים ומחצה שחלפו מאז התאונה – וגם בתצהיר אין פירוט לגבי האופן שבו הנכות פוגעת בהכנסותיה. מאידך גיסא, אין להתעלם מן העובדה שמדובר בנכות אורתופדית (כאב) בכף היד, אצל אישה צעירה שלפניה שנות השתכרות רבות, ואשר נדרשת בעבודתה – כך אפשר להתרשם – גם להפעלת כפות הידיים (ראו עמוד 10 לפרוטוקול; ראו גם דברים שמסרה התובעת למומחה מטעם בית המשפט – עמוד 2 לחוות הדעת). בנסיבות העניין, סבורני כי אין לשלול שיהיו לתובעת הפסדים מסוימים – ולוּ בשיעור מתון – למשל בשל ימי מחלה או הפחתת עומס בתקופות מסוימות.

לאור מכלול הנתונים והשיקולים שצוינו, ולאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים מכאן ומכאן, ובשים לב גם למסמכים שהוצגו לגבי שיעור ההכנסות של התובעת, אני פוסק לתובעת בראש הנזק של הפסדי שכר בעתיד סכום גלובאלי של 30,000 ₪, כולל רכיב הפנסיה.