ת"א 18984-05-13

בקשה להתיר הגשת ראיות לאחר שהסתיימה הבאתן בתיק זה, ולאחר שנקבע מועד להשמעת סיכומי טענות.

לאחר עיון בכתבי הטענות ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

בכתב תביעתו טען התובע שהבעלות בנכסי מקרקעין מסוימים, שהם חלקות 42 בגוש 19267 ו-49 בגוש 19269 (ביחד, "הנכסים"), עברה לידי הנתבעים על יסוד מעשי מרמה וזיוף, שזו תמצית נסיבותיו: לטענתו, הנכסים היו בבעלות סבו שהלך לעולמו בשנת 1957. סמוך לפני הגשת התביעה הסתבר לו שזכויות הסב בנכסים הועברו לאחד, מוחמד עבד שמא ח'לאילה ("מוחמד"), על יסוד הסכם הידוע כהסכם חוג'ה שנחתם בידי סבתו של התובע. לטענת התובע, מוחמד העביר את הנכסים לסעיד גאליה, וזה בתורו העבירם ללא תמורה לנתבעים. בכתב התביעה טען התובע, בין השאר, כי העברת הזכויות בנכסים נעשתה תוך מרמה וזיוף של מסמך, היינו של הסכם החוג'ה האמור (סעיפים 29 ו-33 לכתב התביעה).

ייאמר כבר כאן כי נוכח הטענות בדבר זיוף הסכם החוג'ה מצד אחד, וחלוף הזמן מאז התרחשות האירועים הרלוונטיים מצד שני, היה נושא הוכחת טענת הזיוף במרכז סדר היום הדיוני של בירור התובענה. מדברי מי שהיה אז בא כוח התובע, שנאמרו בדיון שהתקיים ביום 3.12.13, ניתן להסיק שהתובע היה מודע לנטל הכרוך בהוכחת טענת הזיוף (עמ' 3 לפרוטוקול), והדבר אף הביא אותו להגיש ביום 31.3.14 בקשה (מס' 10) להתיר לו הגשת חוות דעת של מומחה, אף שהמועד לכך כבר חלף. בדיון שהתקיים ביום 18.5.14 החלטתי – על אף התנגדות הנתבעים – להיעתר לבקשה, בעיקר מפני שבאותה עת טרם החלה שמיעת הראיות, ועמדה לנתבעים האפשרות להפריך את האמור בחוות הדעת של התובע באמצעות חוות דעת מטעמם. בקדם המשפט שהתקיים ביום 11.9.14, לאחר שהושלמה הגשת תצהירי העדות וחוות הדעת מטעם הצדדים, ציין התובע כי לדעתו ניתן להתחיל בשמיעת הוכחות, שכן לכאורה התשתית הראייתית שהובאה מטעמו תומכת במידה מספקת בטענתו שהסכם החוג'ה מזויף. בתאריכים 22.1.15 ו-29.1.15 נשמעו כל העדים מטעם הצדדים (לרבות המומחים), ונקבע כי סיכומי הטענות בעל פה יושמעו ביום 28.5.15.

ביום 20.4.15 הגיש התובע את הבקשה הנוכחית שבה הוא עתר, כאמור, להתיר לו להגיש ראיה נוספת שהיא חוות דעת נוספת של מומחה; וכן להורות לפקיד ההסדר על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש) תשכ"ט- 1969 ("פקודת ההסדר") להגיש את מקור המסמך (לא צוין באיזה מסמך מדובר, אולם ניתן להניח שכוונת התובע היא להסכם החוג'ה), על מנת שבית המשפט יתרשם מן המקור בעת מתן פסק הדין. בנוסף התבקשו הוראות בדבר קביעת מועדים לחקירת המומחה, להגשת עיקרי טיעון ולהשמעת סיכומי טענות בעל פה. בבקשה טוען התובע כי סמוך לפני הגשתה הוא החליף את באי כוחו, ובא כוחו הנוכחי פנה למומחה ("המומחה הנוסף") שהגיע למסקנה כי המסמך שאליו התייחסו הכול כאל הסכם החוג'ה איננו חתום בטביעת אצבע, כי אם, כך הטענה, הושם עליו כתם צבע שאיננו טביעת אצבע ואין לו מאפיינים של טביעת אצבע. יצוין כי מקצת מטענות התובע מתבססות על האמור בחוות הדעת של המומחה הנוסף, שצורפה לבקשה. בגדר הטיעון המשפטי מתבסס התובע על החריגים שנקבעו בפסיקה לכלל הדיוני המחייב את בעל הדין להביא את ראיותיו כמקשה אחת. בגדר טענות אלה הדגיש התובע כי גישת הפסיקה היא שיש להרשות הבאת ראיה נוספת כאשר הדבר דרוש לשם בירור האמת, ושיקול זה צריך להיות השיקול המרכזי שיש להעדיפו על פני שיקולים שבסדר הדין. התובע טען גם שניתן לראות את חוות הדעת של המומחה הנוסף כראיה מפריכה כמשמעה בתקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 ("התקנות").

הנתבעים מתנגדים לבקשה, והם טוענים שהיא לוקה בהעדר הסבר מניח את הדעת לעובדה שחוות הדעת של המומחה הנוסף לא הוגשה במועד שבו היה על התובע להגיש את ראיותיו, ובכך שגם לעצם העניין אין להתיר את הגשתה, מפני שתוכנה עומד בניגוד לחוות הדעת הראשונה שהגיש התובע, ומטעמים של השתק שיפוטי אין לאפשר לו להגיש חוות דעת סותרת.