רלב"ג ואח' נ' אבו נאב ערפאת אחמד ואח'

1. התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה לסילוק יד מבניין המצוי בכפר השילוח-סילוואן בירושלים (גוש 29986 חלקה 95), ולתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה של שבע שנים קודם להגשת התביעה. התביעה נדונה לפניי ונדחתה, כיוון שהתובעים לא הוכיחו את זכויותיהם בנכס. על פסק הדין הוגש ערעור שהתקבל. בפסק דינו קבע כב' בית המשפט המחוזי כי על הנתבעים לסלק את ידם מהבניין, וכי:

 "כפועל יוצא מקביעה זו יש מקום לחייב את המשיבים (הנתבעים – א.ר.) גם בתשלום דמי השימוש הראויים, אולם מאחר ועניין זה לא נדון כלל על ידי בית המשפט קמא לנוכח דחיית התביעה, הרי שיש להשיב אליו את הדיון בסוגיה זו".

מכאן הצורך במתן פסק דין משלים זה.

2. לאחר שניתן פסק הדין בערעור בקשו התובעים כי פסק הדין המשלים יינתן ללא כל דיון נוסף ועל סמך הראיות והסיכומים שהוגשו עובר למתן פסק דיני הראשון. הנתבעים טענו בתשובתם לבקשה כי בטרם יינתן פסק הדין יש לקיים דיון במעמד הצדדים. טענה זו איננה מקובלת עלי. הצורך במתן פסק דין משלים נובע מביטול פסק הדין אשר הורה על דחיית התביעה. בעלי הדין, ואף בית המשפט עצמו, לא ידעו בעת שמיעת הראיות כי בית המשפט ידחה את התביעה, ולכן הגישו בעלי הדין את מלוא ראיותיהם לעניין דמי השימוש הראויים וטענו בסיכומיהם את כל טענותיהם בסוגיה זו. במצב דברים זה, אין מקום ואין צורך בקיום דיון נוסף.

3. הנתבעים טוענים כי לא ניתן לחייב אותם בתשלום דמי שימוש ראויים כיוון שלא הובאו ראיות המלמדות באיזה חלק של הבניין מחזיק כל נתבע. גם טענה זו איננה משכנעת, כיוון שהנתבעים לא העלו אותה בסיכומים שהגישו עובר למתן פסק דיני הראשון. נהפוך הוא, בסיכומים התייחס ב"כ הנתבעים אל כל הנתבעים כאל חטיבה אחת, ולא נטען כי יש להפריד בין הנתבעים השונים לעניין החיוב בדמי שימוש ראויים.

4. הנתבעים טוענים כי בכל מקרה אין לחייב בדמי שימוש ראויים את הנתבעים 5-3 ו-9, כיוון שבישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 04/07/13 הוצהר שנתבעים אלו אינם טוענים לזכויות בנכס וכי הם אינם גרים בו מזה שנים והצהרה זו לא נסתרה. העיון בפרוטוקול ישיבת ההוכחות מלמד כי הצהרה כזו נמסרה, והגם שלא ניתנה לה הסכמה ברורה של התובעים, ובעקבותיה החלטה בדבר מחיקת התביעה נגד הנתבעים 5-3 ו-9, היה ברור לבעלי הדין כי נתבעים אלו יצאו מתמונת ההתדיינות. עמד על כך כב' המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין, אשר בהחלטתו לעניין רשות הערעור קבע כי:

 "... עוד בהליך שהתקיים בבית משפט השלום נקבע – בהסתמך על הצהרת ב"כ המבקשים (הנתבעים – א.ר.) – שארבעה מתוכם אינם מתגוררים בנכס נשוא הסכסוך, ואין להם זכויות בו; אלו הם המבקשים 5-3 ו-9"

(ראו – פסקה 1 להחלטת כב' המשנה לנשיאה בבקשת הרשות לערער).

אשר על כן, אין מקום לפסיקת שכר ראוי נגד הנתבעים 5-3 ו-9, ומכאן נפנה לבחינת גובה דמי השימוש הראויים בהם יש לחייב את יתר הנתבעים.