ת"א 18965-03-15 א' נ' א' ואח'

לפניי תביעה בסדר דין מקוצר במסגרתו התבקש בית המשפט להצהיר כי התובע, הוא המחזיק הזמני בפועל של מגרש הנמצא בפזורה ברהט (בציון מיקומו המדויק של המגרש), להורות על סילוק ידו של המשיב 1 מן המקרקעין הנדונים, וכן בקשה למתן צו מניעה למשיב 1 מלהיכנס ו/או לעשות שימוש כלשהו במקרקעין האמורים ופיצוי של המבקש על הנזקים שנגרמו לו, לטענתו.

יודגש כבר כאן, כי המבקש והמשיב 1 הינם אחים.

בדיון שנערך בפניי ביום 28/12/2015 עלה כי הגב' א' ה', הינה אשתו השנייה של המשיב 1 שמתגוררת במקרקעין נשוא התביעה, יחד עם ששת ילדיהם הקטינים. בעקבות כך, הוריתי על צירופה להליך והמשיבה 3 צורפה לכתב התביעה עפ"י החלטתי במעמד הדיון.

בבקשות שונות שהגיש המבקש עולה כי טענתו הינה כי המשיב 1 פלש למקרקעין נשוא התביעה ואף גירש מהם בני משפחה (אמם ואחותם של המבקש והמשיב 1) המחזיקות, כך לטענת המבקש, בזכויות חוזיות כדין בקרקע מאת הנתבעת מס' 2.

ביום 19/1/2016 הגישו המשיבה 3 (ואל בקשה זו הצטרף המשיב 1) בקשה לדחייה על הסף בטענת חוסר סמכות עניינית. בדיון שהתקיים בפניי מיום 13/3/2016 ולאחר שהובהר לב"כ המשיבים 1 ו- 3 כי, ככל הנראה, מדובר בטענה לקיומן של זכויות חוזיות במקרקעין נשוא התביעה, הועלתה סוגיית סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בסכסוך בהינתן כי עסקנין בסכסוך בין שני אחים ומשכך, התבקשו הצדדים ליתן את התייחסותם לסמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בתובענה.

המבקש הביע התנגדותו להעברת התובענה לבית משפט לענייני משפחה. לטעמו, מדובר בתביעה הצהרתית פשוטה והנסיבות אינן מצביעות על סכסוך משפחתי, מאחר ולמשיבים אין כל זכות במקרקעין. ביום 5/5/2016 הוגשה עמדת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים שבנגב, שאף היא התנגדה הן לבקשת הרשות להתגונן והן להעברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה שכן, לטענתה, מדובר בתובענה אזרחית לסילוק יד והסכסוך המשפחתי אינו עומד בקריטריונים שקובע סעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995 (ולהלן: "החוק"). המשיבים מאידך טענו כי הסמכות לדון בתובענה, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה.