עלי נ' מועצה מקומית עילוט

בפני בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-דין אשר ניתן על-ידי ביום 12.3.17, ובו התקבלה חלקית תביעתה הנזיקית של המשיבה, תוך חיוב המבקשת לה למשיבה סך 192,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבים כדין מיום 6.6.11 ובצירוף הוצאות.

המבקשת טוענת כי סיכויי הערעור הינם טובים, כי מצבה הכספי הוא בכי רע וכי ככל שלא יעוכב פסק הדין צפוי להיגרם לה נזק בלתי הפיך מאחר שלא יהיה בידי המשיבה להשים את הסכום הפסוק. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה, בשל סיכויי הערעור הנמוכים ומשהמבקשת לא הצביעה על כל נימוק שיש בו להצדיק עיכוב ביצוע פסק דין כספי בניגוד לכלל הנוהג בעניין זה.

לאחר עיון בעמדות הצדדים אני רואה לקבל חלקית את הבקשה.

בפתח הדברים אציין כי במועד הגשת הבקשה טרם הוגש הערעור על פסק הדין, ומכאן שהסמכות לדון בבקשה נתונה בידי בית משפט זה (תקנה 467(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984).

כידוע, נקודת המוצא הינה כי בעל דין שזכה בדינו זכאי לממש את פסק הדין באופן מיידי ואין בעצם הגשת ערעור על פסק הדין עדי להביא לעיכוב ביצועו. בעל דין המבקש לעכב ביצועו של פסק דין נושא בנטל לבסס קיומם של שני תנאים מצטברים; קיומם של סיכויים טובים לזכות בערעור ונטית מאזן הנוחות לטובתו כך שככל שביצוע פסק הדין לא יעוכב יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו. בין שניים אלה מתקיימת מקבילית כוחות, באופן שככל שעוצמתו של אחד השיקולים גדולה יותר במקרה קונקרטי, כך ניתן להסתפק בהתקיימות משקל מופחת של השיקול השני, אך תוך שהבכורה ניתנת ברגיל לשיקול מאזן הנוחות. כאשר מדובר בחיוב כספי, ההנחה הרגילה הינה כי אין בביצועו כדי לגרום לנזק בלתי הפיך לצד הנושא בו, שכן מדובר בחיוב הניתן להשבה.

ולענייננו; בכל הנוגע לסיכויי הערעור, הרי שאין מקום לקבוע מסמרות, בוודאי כאשר הבקשה מונחת בפני הערכאה שנתנה את פסק הדין, אולם יש לציין כי חלק לא מבוטל מהערעור נוגע לקביעות עובדתיות בפסק הדין, להערכת העדויות ולסוגיית האשם התורם על רקע התשתית הראייתית שהובאה בהליך, נושאים שבהם כידוע התערבות ערכאת הערעור איננה על דרך השגרה. עוד יצויין כי המבקשת מעלה טענות במישור האשם התורם שכלל לא נטענו במסגרת ההליך דנן. אשר לטענה להיעדר יריבות, אפנה לאמור בפסק הדין לעניין זה ולכתב ההגנה כפי שהוגש מטעם המבקשת, בו נטען (ביחס לתובעת המקורית) כי היא איננה אישיות משפטית, ומבלי שבשלב כלשהו לאחר תיקון כתב התביעה נטען לחוסר יריבות מול התובעת הנוכחית, אלא הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים.

מבחינת הנזק שעלול להיגרם למבקשת; הטענה כי המשיבה לא תוכל להשיב את הסכום שנפסק לזכותה ככל שהערעור יתקבל, נטענה באופן סתמי וכוללני ביותר, מבלי שהונחה לה תשתית קונקרטית כלשהי מצד המבקשת הנושאת בנטל לעניין זה. המבקשת טוענת כי היא עצמה נתונה במצב כלכלי קשה, ועקב כך היא מצויה בתכנית הבראה שהחיוב הכספי שהושת עליה בפסה"ד יציב בפניה מכשול ממשי. כפי שנפסק לא אחת, מצבו הכלכלי של מי שמבקש עיכוב חיוב כספי שהושת עליו בפסק דין, איננו שוקל ברגיל ביחס לבקשה מעין זו, ועשוי אף לשמש כשיקול התומך בביצוע מידיי של פסה"ד (ע"א 8721/16 אס.פי.ג'י מוקד תקשרות בע"מ נ' אלתא מערכות בע"מ ואח' (פורסם במאגרים) (2017). אך לצד זאת נפסק כי נזק שעלול להיגרם לציבור, ככל שהוכח כזה, הוא שיקול רלוונטי בבקשה מעין זו (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' ידידיה גורן (פורסם במאגרים) (2005), אם כי בענייננו לא הונחה תשתית מפורטת בעניין זה.

בהינתן מכלול השיקולים שלעיל, אין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין במלואו. עם זאת, נוכח הסכום הפסוק שהוא סכום נכבד (להתחשבות בשיקול של גובה הסכום לעניין עיכוב ביצוע – ר' למשל ע"א 9784/05 לעיל), וכן בשים לב להיות המבקשת נתונה בתכנית הבראה עקב קשייה הכספיים כפי שעולה מהבקשה והתצהירים שצורפו לה, וכן לכך שחלק מהערעור איננו מתייחס לשאלות עובדתיות בלבד ועוסק בין היתר בסוגיית שומת הנזק, סבורני כי יש מקום בענייננו לעיכוב חלקי של פסק הדין, באופן שמחצית מהסכום יעוכב עד להכרעה בערעור, ומחציתו תשולם למבקשת.

אני נעתרת אפוא באופן חלקי למבוקש, כך שתשלום מחצית מהסכום שנפסק בפסק הדין יעוכב עד להכרעה בערעור שהוגש.