ת"א 18807-12-10 מדינת ישראל נ' מחמוד ואח'

1.לפניי תביעה של מדינת ישראל / מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל" או "המדינה"), בה עתרה להכריז עליה כבעלים של מגרש 1341/3 בתחום תוכנית מאושרת ג'/9585, המצוי במקרקעין בלתי מוסדרים ברמת הגולן (להלן: "המקרקעין" או "המגרש"). כן עתרה המדינה להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, לרבות הריסת כל המחוברים שבנו על המקרקעין ולהחזיר את המקרקעין לקדמותם. בנוסף עתרה לצו מניעה קבוע אשר יורה לנתבעים ו/או מי מטעמם להימנע מלהיכנס לתחום המקרקעין ו/או לעשות בהם שימוש כלשהו ו/או עבודות כלשהן ו/או כל פעולה אחרת.

טענות הצדדים:

2.טענות המדינה בתמצית, כי המקרקעין הינם בבעלותה מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה התשי"א – 1951 (להלן: "חוק נכסי המדינה") בהיותם מקרקעין ללא בעלים. לחילופין טענה כי המקרקעין בבעלותה בהיותם מקרקעין אשר לא עובדו באופן רציף עד לשנת 1981, שהינו מועד החלת הדין והמשפט הישראלי על רמת הגולן כאמור בחוק רמת הגולן התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק רמת הגולן").

המדינה טענה עוד, כי ביום 28/02/2010 הגישו הנתבעים לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "מעלה חרמון" (להלן: "הוועדה") בקשה להיתר בנייה לבניית בית מגורים חדש על המקרקעין, הבקשה הועברה להתייחסות המינהל אשר התנגד לה וזאת לאחר שערך בדיקה ומצא כי המקרקעין לא עובדו באופן רציף עד לשנת 1981 והם שייכים למדינה. ביום 26/10/10 הגישו הנתבעים ערר לוועדת הערר, אולם עררם נדחה ביום 14/11/2010. הנתבעים לא המתינו לתוצאות ההליך המינהלי בו נקטו להוצאת היתר בנייה, והחלו בבניית בית מגורים בשטח של כ- 180 ממ"ר על המקרקעין ללא קבלת היתר בנייה. בעקבות זאת, הוצא נגדם צו הפסקה מנהלי לעבודות הבנייה המבוצעות ללא היתר על המקרקעין, כאשר במועד זה הבנייה כבר הייתה בשלב של יציקת רצפת בטון לפני בניית קירות. ביום 24/10/2010 הוציאה הוועדה צו הפסקה שיפוטי נגד הנתבעים, אולם הם המשיכו בבניית בית המגורים והשלימו יציקת קומת קרקע ועמודים. ביום 24/11/2010 שלח המינהל אל הנתבעים מכתב בו נדרשו לסלק את ידם מהמקרקעין ולהרוס את הבנייה אשר ביצעו בהם ללא היתר או הסכמה. המדינה טענה כי בפעולות שתוארו לעיל, הסיגו הנתבעים או מי מטעמם את גבולה של המדינה במקרקעין, פלשו אליהם והחלו לנהוג בהם מנהג בעלים וזאת ללא כל זכות וללא כל הסכמה מצד המינהל.

3.הנתבעים בהגנתם ביקשו לדחות את התביעה על הסף, מאחר ולטענתם התביעה הוגשה בניגוד לתקנה 82 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), שכן המדובר בקרקע בלתי מוסדרת, אשר אין לגביה כל מפות של מחלקת המדידות הממשלתית ו/או המרכז למיפוי ישראל ו/או מפות גוש רישום, אין לגביה כל רישום בלשכת רישום המקרקעין או בכל משרד ממשלתי אחר ולא ניתן לזהותה ללא תרשים מדידה ערוך כדין על ידי מודד מוסמך לפי פקודת המדידות כדי שניתן לזהות את השטח נשוא התביעה בצורה ברורה וודאית, דבר אשר המדינה נמנעה מלעשותו.

לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי המקרקעין הינם בבעלות פרטית כמו שאר החלקות הגובלות עמן, והן בבעלות ובחזקת הנתבעים כדין ו/או בבעלות ובחזקת אחיו של הנתבע מס' 1 מר פארס סלמאן מוחמד (להלן: "הנתבע") אשר רכש אותם ביום 14/01/06 מהבעלים והמחזיקים הקודמים של המקרקעין שהינו מר סלימאן פארס עוידאת, וכי למדינה אין כל זכות במקרקעין.

רקע עובדתי וההליכים שהתקיימו בתיק:

4.בתיק זה שמעתי ראיות ונתתי פסק דין ביום 05/01/14, בו דחיתי את התביעה מבלי לבחון את ראיות הצדדים גופן. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט

העליון שמספרו 1455/14, ערעור זה אוחד עם שלושה ערעורים אחרים שהוגשו על ידי המדינה על שלושה פסקי דין של בית משפט זה שמספרם 7340/13, 1289/14, 6735/14 (להלן: "הערעור").

בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 11/10/15, הורה על דחיית שלושת הערעורים האחרים, אולם באשר לערעור על פסק הדין בו עסקינן, הורה להשיב את העניין לפתחו של בית משפט זה על מנת להכריע בעניין העובדתי תוך יישום מתווה העברת הנטלים כפי שהוצגו בפסק דינו של בית המשפט העליון.