ת"א 18755-12-09

1.זוהי תביעה למתן פסק-דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם מתנה מיום 23/7/08, וזאת בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח – 1968 (להלן: "החוק").

2. התובע, מר עיסאם ג'מיל קודסי (להלן: "התובע") והנתבע 1, מר איאד ג'מיל קודסי (להלן: "הנתבע"), הינם אחים. הנתבעת 2, הגב' נסרין אבראהים קודסי, הינה מי שהייתה אשת הנתבע והתגרשו בבית-דין השרעי ביום 27/1/10 – נ/4 (להלן: "הנתבעת").

3. התובע טוען, כי הוא היה הבעלים והמחזיק בדירת מגורים שבקומת קרקע, במבנה המורכב משתי יחידות דיור קרקע וקומה ראשונה, הנמצאת בנצרת על החלקות 116 ו-117 מגוש 16514, דהיינו ב- 1/2 מהזכויות בחלקות הנ"ל (להלן: "הדירה"). הנתבעים היו נמצאים בסכסוכים משפחתיים ותביעות משפטיות ביניהם, וביום 5/6/08 הגיעו לידי הסכם להסדרת הסכסוכים והתביעות המשפטיות ביניהם, ובכלל זה להסדרת המחלוקת בין התובע לנתבעת (להלן: "ההסכם הראשון").

4.עוד טוען התובע, כי הסכים להעברת הדירה במתנה וללא תמורה, בתנאי שהנתבעים יפעלו בהתאם להסכם וירשמו הדירה על-שם ילדיהם, תוך שלושה חודשים מיום חתימת ההסכם, ובכלל זה לאחר שהנתבעת התחייבה להפסיק בהגשת תלונות שווא כנגדו במשטרה, להימנע מכניסה לחנותו, לא לגרום לו נזק, להפסיק לקללו ולאיים עליו, ואף לאחר שהתחייבה לנהל חיים משותפים עם הנתבע, תוך שמירת אינטרס התא המשפחתי. אי לכך, בתאריך 23/7/08, ובהתאם להסכם, העביר הדירה ללא תמורה לנתבעים (להלן: "הסכם המתנה"), וביום 23/7/08 חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר, לשם העברת הזכויות בדירה לנתבעים (ת/4).

5.התובע טען כי מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם הראשון, החלה הנתבעת להתנהג באופן מחפיר כלפיו, ואף הגישה תלונה וצו הגנה כנגד הנתבע והרחיקה אותו מהדירה. הנתבעת, נכון לכתב התביעה, גרה לבדה בבית ומתנהגת בניגוד להסכם הראשון והתחייבותה על פיו. התנהגותה זו, והעלבונות החמורים שהטיחה בתובע, מהווים התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מההתחייבות לתת מתנה. אי לכך, כאמור לעיל, מבקש הוא להצהיר על ביטול הסכם המתנה, בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק.

6. הנתבע בכתב הגנתו לא חלק על תביעת אחיו (ראה גם : פרוטוקול מיום 9/11/2010, בפני כב' השופט ג'יוסי), אך הוסיף, כי הנתבעת ניהלה ומנהלת רומן עם אחר וגרמה לגירושו מהדירה, ובכלל זה, שאותו גבר יטרידו ויגיש נגדו בקשות למניעת הטרדה. מה גם, שהתברר לו, כי הנתבעת ערכה הסכם נישואין עם האחר עוד בטרם התגרשה מהנתבע.

7. הנתבעת טענה להגנתה, כי התובע מעולם לא היה בעלי הדירה ולא החזיק בה, וכי בעבר נעשתה עסקת העברת בעלות פיקטיבית בין התובע לנתבע, כאשר החלו חילוקי דעות וסכסוכים בין בני הזוג, על מנת להבריח את הנכסים הרשומים על שם הנתבע, ובמטרה למנוע ממנה את זכויותיה על-פי חוק יחסי ממון. כן, בעת ביצוע העברת הבעלות בדירה בין התובע לנתבעים, הנתבע והתובע סיכמו בינם לבין עצמם ואף הכריחו אותה (ככל הנראה בטעות נכתב בכתב ההגנה הנתבע – ר.נ.), כי הדירה תרשם אך ורק על-שם הנתבעים ולא ע"ש הילדים.

8. הנתבעת שללה, כי הגישה תלונות שווא במשטרה, אלא שהתובע והנתבע הבטיחו לה להחזיר הדירה ע"ש הנתבעים, בתנאי ולא תגיש תלונות נגד התובע והנתבע שתקפו אותה והפריעו לה. מה גם, שלטענתה, התובע אינו צד להסכם הראשון, והוא כבר הבריח נכס אחר-חלקת אדמה- שרכשו שני הנתבעים בתקופת הנישואין, בכך שמכרו, ללא ידיעת הנתבעת.

9. הנתבעת הכחישה התנהגות מחפירה מצידה. היא אישרה הגשת תלונה במשטרה כנגד הנתבע, אך הכחישה שהוציאה אותו מהבית, אלא הוא יצא מיוזמתו והלך לגור עם חברתו. היא גרה בדירה עם ילדיה, כאשר לטענתה, התביעה באה במטרה למנוע ממנה זכויותיה על-פי חוק יחסי ממון, והתובע משתף פעולה עם הנתבע, בחוסר תום לב ותוך הטעיית בית-המשפט. מבלי לגרוע מהעובדה, כי התובע לא היה זכאי לקבל הדירה בהעברתה על שמו, הרי שעל-מנת לבטל המתנה, יש להוכיח, בין היתר, כי היא האשמה בסכסוך בינה לנתבע, וכי היא מעלילה עליו, אחרת אין כל בסיס לביטול הסכם המתנה בהתאם לטענות התובע, וכי התובע נכנס לכותלי בית-המשפט בחוסר תום לב וניקיון כפיים.