ת"א 18719-11-12 חדריה כהן נ' ארבילי ואח'

תביעה על סך של 130,000 ₪ בהתאם להסכם הלוואה מיום 12.7.2012, על פיו הלווה תובע לנתבע 1 (להלן: "עופר") סכום של 150,000 ₪, וזאת בערבותם של הנתבע 2 (להלן: "יהודה") והנתבע 3 (להלן: "הנתבע").

ההלוואה הובטחה גם בשני שיקים לביטחון ע"ס של 150,000 ₪ בצירוף ריבית חודשית בשיעור של 8%, בחתימת עופר ובערבות יהודה והנתבע.

בהתאם להסכם ההלוואה, הריבית תוחזר לתובע בתשלומים חודשיים רצופים אשר הראשון בהם ביום 12.8.2012, ומדי כל 12 לחודש שלאחר מכן.

בהתאם לנטען בכתב התביעה, עופר שילם סך של 8,000 ₪ על חשבון הריבית ועוד 20,000 ₪ על חשבון ההלוואה (באמצעות צד ג'), ביום 30.9.2012, ובכך פסקו התשלומים.

נוכח האמור העמיד התובע את יתרת ההלוואה לפירעון מלא, וזאת כפי זכותו בסעיף 3 להסכם ההלוואה, וזאת בהודעת בא כוחו מיום 17.10.2012 (נספח ד' לתצהיר התובע).

עופר לא התגונן מפני התביעה וניתן כנגדו פסק דין.

יהודה התגונן, אך בקשת הרשות להתגונן שלו הותנתה בהפקדת פיקדון ומשזה לא הופקד – ניתן פסק דין כנגדו.

הנתבע להתגונן ואף הגנתו הותנתה בפיקדון אשר הופקד.

הנתבע העלה בהגנתו 3 טענות:

ראשית – כי הסכום שהתקבל היה 92,000 ₪.

שנית – כי הינו "ערב מוגן" כהגדרתו בחוק הערבות. טענה זו נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 11.1.2015, בה הבהרתי כי הסכום המקסימלי של הלוואה אשר לגביה חלה הגנה זו של חוק הערבות הינו 89,311 ₪. משסכום ההלוואה הנטען עולה על סכום זה, הרי שההגנה אינה חלה.