ת"א 18675-12-14 סמארה נ' גולאני ואח'

לפניי בקשת התובע, תושב הרשות הפלסטינית, למנות מומחים רפואיים בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: חוק הפיצויים), לשם בחינת מצבו הרפואי עקב מעורבותו בתאונת דרכים שארעה בשטחי הרשות הפלסטינית.

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר תחולתו של הדין המהותי הפלסטיני על תאונת הדרכים מושא התביעה. אין גם חולק, כי האופן שבו יש להוכיח עניינים שברפואה, נוגע לדיני הפרוצדורה, וככאלה חל עליהם דין הפורום ובמקרה דנן הדין הישראלי. השאלה בה חלוקים הצדדים היא, האם הוכחת העניינים שברפואה ייעשה על פי הפרוצדורה הקבועה בחוק הפיצויים, באמצעות מומחים המתמנים על ידי בית המשפט, כאשר הצדדים אינם רשאים לצרף חוות דעת מטעמם, או לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), כפי שהדבר נעשה במסגרת תביעות המתנהלות על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], שאז על התובע לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית מטעמו, למעט בנסיבות חריגות שלא נטען להן בענייננו.

בשאלה זו נחלקו הדעות בפסיקה. לצד החלטות המאמצות את החלטות כב' השופטת גילאור בת"א 875/08 פלוני נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ מיום 22.11.2009 ומיום 7.12.2009, לפיהן בנסיבות המקרה דנן יש להוכיח עניינים שברפואה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו למשל ת"א 27659-12-10 מצטפא בדרה נ' גמאל מסאלמה ומנורה מיום 28.10.11), ניתנו החלטות אחרות בהן מונו מומחים בהתאם לפרוצדורה הקבועה בחוק הפיצויים (ראו למשל, החלטה בת.א (נצ') 41274-12-09 סבאר מחייסן נ' פתחי אלטיף מיום 31.10.2010, החלטה בת.א (י-ם) 22769-09-10 שלבאיה נ' רבחי מיום 9.1.13 (להלן: פרשת שלבאיה), והחלטה בת"א 6476-03-13 חטיב נ' אבו חומוס מיום 14.11.14).

במחלוקת בין הפוסקים, דעתי היא כי יש ליישם בענייננו את הפרוצדורה הקבועה בחוק הפיצויים. בפרשת שלבאיה פרטה כב' השופטת ש' ליבוביץ' את הנימוקים להעדפת הפרוצדורה הקבועה בחוק הפיצויים בנסיבות זהות למקרה שלפנינו, ואני מצטרפת לנימוקיה. הדין הדיוני, הישראלי, הספציפי החל בקשר להוכחת עניינים שברפואה, במסגרת תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, הוא חוק הפיצויים. לכן, הפרוצדורה הקבועה בחוק הפיצויים לשם הוכחת עניינים שברפואה, חלה בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים, הנדונה בפני פורום ישראלי, למעט במקרים שבהם מסיבות מהותיות או טכניות, מערכות הדינים השונות, המהותית והדיונית, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.

בענייננו, הנתבעים לא הצביעו על קשיים טכניים או אחרים שיש בהם כדי להעדיף את הפרוצדורה הכללית על פני הספציפית. כפי שפורט בהרחבה בפרשת שלבאיה, לא זו בלבד שמערכות הדינים, הפלסטינית והישראלית, דרות בכפיפה אחת אלא שהן מבוססות על אותן העקרונות של אחריות מוחלטת, ביטוח חובה ותקרת פיצויים. זאת ועוד, המטרות שעמדו בבסיסה של הפרוצדורה שנקבעה בחוק הפיצויים, יעילות וחיסכון (ראו א. ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית), תשע"ב – 2012, עמ'607), רלוונטיים באותה המידה גם במסגרת ההליך שבפניי. בנסיבות אלו אני סבורה כי יש להחיל על המקרה דנן את הפרוצדורה למינוי מומחים רפואיים הקבועה בחוק הפיצויים.

נתתי דעתי להחלטותיה של כב' הנשיאה ב' גילאור מיום 22.11.2009 ומיום 7.12.2009 , לפיהן יש להחיל במקרים דוגמת זה שלפניי, את הפרוצדורה הכללית הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, אך מן הטעמים שיפורטו להלן, אין בידי להצטרף למסקנותיה.