ת"א 18615-02-14 ג'י כפר-סבא בע"מ נ' אייל וענבל מחנאות בע"מ

1.נתבעת 1 (הנתבעת) מפעילה חנות למוצרי מחנאות וטיולים בקניון "G" של חברת גזית-גלוב ישראל (פיתוח) בע"מ בכפר-סבא. ביום 24.8.1997, אחר כך שוב בדצמבר 2000, פעם נוספת בתאריך 25.10.2004 ולבסוף בחודש מרס 2007, נקשרה הנתבעת בהסכמי-זכיינות עם רשת "ריקושט" (אלה כונו בפי הצדדים "הסכם הפעלה" ויכונו כאן הסכם-הזכיינות). את מוצרי הרשת מכרה הנתבעת, בין היתר, בחנות הנדונה. סכסוך, שנתגלע בין הרשת לבין בעלי-הנתבעת, מר אייל וייסמן, עמד ועודו עומד ביסודן של התדיינויות מספר בפניהן של ערכאות-המשפט. הוא קשור, לכל הפחות בעקיפין, גם לתובענה זו שבפנַי. הקניון עותר בה לפינויה של החנות בגלל הפרות שהפֵרה, כנטען, הנתבעת את המוסכם בין הצדדים.

על-פניו ענין לנו במערכת הסכמית כפולה – בין הקניון לבין ריקושט ובין ריקושט לבין הנתבעת. אלא, שמורכבות היחסים הביאה את הקניון מזה, ואת וייסמן ונתבעת 1 מזה, להיקשר בינם במערכת ישירה של הבנות. מכאן השקפתי, ובה אדבר להלן, כי בין התובעת לבין הנתבעת נקשרו הסכמים ישירים, שעל דבר-הפרתם מלינה היום התובעת. אביא, ככל הניתן בקצרה, את הרקע הרלוונטי.

2.בתאריך 17.2.2008 שכרה ריקושט מהתובעת חנות בקניון (הסכם-השכירות צורף כנספח ג' לכתב-התביעה. הוא יכונה להלן: הסכם-השכירות). תקופת-השכירות הועמדה על חמש שנים מיום מסירתה של ההחזקה, עם זכות להארכה ("אופציה") בחמש שנים נוספות (סעיפים 2.42, 2.43 ו-7 להסכם-השכירות). דמי-השכירות ודמי-ניהולו של הנכס נקבעו לתשלום בהוראת-קבע. השוכרת נדרשה לבטֵח את המושכר במינֵי-ביטוחים ולהעמיד ביטחונות לקיומו של הסכם-השכירות, בכלל זה באמצעותה של ערבות בנקאית.

הצדדים הסכימו כי החנות תופעל בידי זכיין. ביום 16.11.2008, בהתאם לסעיף 24.1.2.2 להסכם-השכירות, חתם וייסמן על "כתב התחייבות" מול הקניון (נספח 5 לכתב-התביעה. להלן: הסכם 16.11.2008). במסמך זה נקבע כי זכויותיו של הזכיין בחנות הן כלפי ריקושט בלבד, כשוכר-משנה שלה; כי זכויות אלו כפופות לכל האמור בהסכם-השכירות; כי לתובעת יעמדו כלפי הזכיין אותם סעדים, שמקנה לה הסכם-השכירות כלפי ריקושט; וכי בתומה של תקופת-השכירות, או עם ביטולו של הסכם-השכירות, יהא על הזכיין לפנות את החנות. וייסמן חתם בשמו על הסכם זה, אך ברי כי הוא עשה זאת מטעם הנתבעת. בלשון עדותו בבית-המשפט: "אני ראיתי אותם כהיינו הך, אני ראיתי את זה כאייל וענבל מחנאות[,] א"ע ציוד מחנאות [חברה אחרת שבבעלותו], אייל וייסמן היה חותם על המסמך הזה [–] מבחינתי זה היה אותו דבר" (פרוטוקול הדיון, בעמ' 136, ש' 31-29).

הנתבעת, באמצעות ריקושט, קיבלה את החנות לידיה בתאריך 10.2.2009. מכאן, שלפי הסכם-השכירות עמד לה הכוח להחזיק בה עד ליום 9.2.2014, ולוּ מומשה האופציה – עד ליום 9.2.2019. שבוע לאחר המסירה חתמו הקניון, ריקושט ווייסמן על מה שכונה "מכתב" אך לא היה אלא, לפי צורתו ותוכנו, הסכם (להלן: הסכם 17.2.2009). הדבר נועד להקל על הזכיין לעמוד בתנאים, שדרש הסכם-השכירות מריקושט. כך נתגבשה לה מערכת הסכמית ישירה בין התובעת לבין וייסמן. גם הסכם 17.2.2009 לא נקב בשמה של הנתבעת, אך היותה בשליטתו של וייסמן ומימושו של הזיכיון באמצעותה עשוה, על כך אין חולק, שותפה לחובותיו ולזכויותיו כאילו הייתה צד להסכם. צירופם זה לזה של הסכם-השכירות, של הסכם 16.11.2008 ושל הסכם 17.2.2009 השית על הנתבעת, כלפי התובעת, בין היתר את החבויות הבאות:

1. החובה לשלם את דמי-השכירות ואת דמי-הניהול של המושכר, מדי חודש מראש בכל ראשון לחודש, ישירות לידי התובעת באמצעות הרשאה לחיובו של חשבון-הבנק ("הוראת-קבע");

2. החובה לשאת בתשלום שוטף לתובעת בגין צריכת חשמל, המסופק בידיה;

3. החובה להעמיד ערבות בנקאית לקיום ההסכמות;

4. במקרה של בקשה לחידוש השכירות לחמש שנים נוספות – החובה לעמוד בכל התנאים, הנלווים לסעיף ה"אופציה" בהסכם-השכירות.