ת"א 18574-12-08 דוברת נ' פרקש ואח',ת"א 18574-12-08התובע

1.פסק דין זה ניתן בהתאם לסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

נתוני רקע וקורות ההליכים

2.התובעים מתגוררים ברח' XXXXXX בקרית טבעון. ברח' אורנים 17 ו-19 בקרית טבעון פעל מזה שנים בית אבות שהיה ידוע בשם "פנסיון אורנים". הנתבעת 2 ב-ת.א. 6739/04 (להלן, גם "פרקש") הייתה הבעלים של בית האבות. הנתבע 1 ב-ת.א. 6739/04 הנ"ל (להלן, גם "מושיץ"), שהוא חתנה של פרקש, היה המנהל והמפעיל שלו.

3.כתוצאה משכנות זו בין בעלי הדין ניטשות, מזה שנים רבות וארוכות, מחלוקות רבות. אלו נובעות, בין היתר, לנוכח התנגדותם של התובעים לעצם קיומו ותפעולו של בית האבות. על רקע זה הוגשה תחילה תביעת התובעים נגד פרקש ומושיץ (להלן, גם "הנתבעים") ב-ת.א. 6739/04 הנ"ל (להלן – "התביעה הראשונה"). בגדרה של זו עתרו התובעים ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להפעיל את בית האבות האמור. עם הגשת התביעה הראשונה הונחה בפניי בקשה לצו מניעה זמני וזאת לנוכח טענת התובעים כי "במהלך השבוע האחרון ממש לפני הגשת בקשה זו, הודיע המשיב (והוא מושיץ – ש.ל.) באוזני כל כי בכוונתו להקים ולאכלס בית אבות יוקרתי עם 20 חדרים ולשם כך מבוצעים השיפוצים רחבי ההיקף" (סעיף 19 לבקשתו).

4.לעניין צו המניעה הזמני ניתנה החלטתי ביום 8.4.04. נלמד ממנה כי נפרסו בפניי המאבקים שהתחוללו בין הצדדים לעניינו של בית האבות. הראיתי כי בגדר המאבקים האמורים הפסידו הנתבעים לכל אורך הדרך, הן בפני רשויות התכנון והבנייה והן בפני בתי המשפט לערכאותיהם. לנוכח זאת אף אין עוררין שהתקיים משא ומתן בין התובע 1 (להלן, גם "דוברת") לבין מושיץ, לקראת כריתתו של הסכם פשרה. בסופה של דרך הסכם פשרה זה לא נחתם. על כך בהרחבה עוד להלן. מכל מקום אין עוררין שביום 18.9.03 שיגר מושיץ לדוברת מכתבו בו הוא רשם ש"הנני להודיעך כי בית האבות פנסיון אורנים יפסיק את פעילותו בחודש דצמבר ש"ז". לטעמו של מושיץ הדבר היה פועל יוצא מדרישות סחטניות של השכנים של בית האבות אשר לכל אורך הדרך נאבקו יחד עם דוברת נגד עצם קיומו של בית האבות. ככל שעסקינן בדוברת עצמו רשם מושיץ כי "גם תביעותיך, אף כי הגענו לפשרה, היוו נטל כבד נוסף על בית האבות, יחד עם השאר חרץ את דינו של הבית". המכתב נחתם במרירות רבה על כך שמושיץ נאלץ להביא לקיצו את בית האבות אשר "לא היה רק עוד 'עסק' אלא מפעל חיים!".

5.בגדרה של החלטתי הנ"ל פרסתי שיקולים לרוב לחובת התובעים והנתבעים בתביעה הראשונה. בסופה של דרך, מששקלתי השיקולים כה וכה, סבור הייתי שיש להעניק צו מניעה זמני, מחד-גיסא, ולהתנות אותו בערובה משמעותית ביותר, מאידך-גיסא. הוריתי כי צו המניעה הזמני יהיה מותנה בהפקדת ערובה בסכום של 100,000 ₪. החלטתי זו אושרה אף על ידי כב' השופטת וסרקרוג, שדחתה בר"ע עליה, בהחלטתה מיום 27.5.04 (בר"ע 1413/04). משעה שבסופה של דרך לא עמדו התובעים בתנאי ההפקדה צו המניעה הזמני בוטל.

אבהיר כבר עתה כי שוגים התובעים לעניין המשמעויות החלוטות שהם גוזרים מהחלטתי הנ"ל. כך, ראש לכל, לנוכח העובדה שעסקינן היה בהכרעה לעניינו של סעד זמני, ומשום הנתונים שמטבע הדברים אותה עת הם לכאוריים, להבדיל מההכרעה הסופית שתינתן, כאן ועכשיו.

6.עניינה של התביעה הראשונה, כמוהו כעניינם של כל ההליכים במסכת שבפניי, היה ארוך ומייגע מאוד. בגין התביעה הראשונה, כמוה כיתר התביעות, תוקנו לא אחת כתבי הטענות. ככל שעסקינן בתביעה הראשונה הרי בגדר תיקוני כתב התביעה צורפו אליה בזמנו הנתבעים 3 ו-4 (להלן, גם "ממן"). ככל שעסקינן בהם נטען על ידי התובעים כי הם עומדים לרכוש ו/או שמא רכשו כבר את בית האבות האמור.

7.הוריתי על הגשת תצהירי עדויות לעניינה של התביעה הראשונה. הונחו בפניי לעניינה תצהיריהם של דוברת, מושיץ וממן.

8.עוד בתחילת הדרך, ולבקשתם של התובעים, אישרתי את עתירתם לפיצול סעדים. בעקבות זאת הגישו התובעים לבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה תביעה נוספת, תחילה נגד מושיץ בלבד ולימים אף כנגד פרקש ב-ת.א. 18574-12-08 (להלן – "התביעה השנייה"). בהתאם להחלטת כב' השופט ליפשיץ מיום 5.4.09 התביעה השנייה אוחדה בפניי עם התביעה הראשונה. בהתאם לכתב תביעה מתוקן שהוגש בתביעה השנייה נתבעו פרקש ומושיץ לשלם לתובעים סכום של 429,959 ₪. סכום זה, כנטען, נתבע בגין ירידת ערך נטענת של בית התובעים, עקב קיומו של בית האבות, ועקב עלות בזבוז זמנו של דוברת בהליכים הממושכים נגד הנתבעים שם.