ת"א 18307-03-11 ל. נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול" ואח'

רקע

בפני מונחת תביעה שהוגשה על ידי ל.י, יליד שנת 1968 (להלן: "התובע") בגין תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). התאונה אירעה ביום 27.12.07 (להלן: "התאונה") עת רכב התובע על אופנוע מסוג סאן-יאנג הרשומה על שם א. לביא שליחויות בע"מ שבבעלות מר יעקב אביגזר, מספר רישוי 83-470-51 (להלן: "האופנוע") בנתיבי איילון בכיוון דרום סמוך ליציאת ההלכה, כאשר רכב מסוג מיצובישי מספר רישוי 21-066-20 סטה מנתיב נסיעתו, חצה אי תנועה, פגע בתובע וגרם לו לנזקי גוף.

הנתבעת הינה חברת הביטוח שביטחה את האופנוע עליו רכב התובע בזמן התאונה.

המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה, שכן התאונה ארעה כשהתובע רכב על האופנוע בדרך לפגישת עבודה במסגרת עבודתו בחברה שבעלותו ובה עבד כשכיר. משכך נקבעו לתובע בגין הפגיעות הנכויות שלהלן: 15% בגין פגיעה בכתפו, 15% בגין צלקות ו 5% נכות נפשית. בעקבות זאת שולמו ויושלמו לתובע תגמולי מל"ל שעל פי חוות דעת אקטוארית מגיעים לסכום של 3,488,290 ₪.

נהיר כי סכום התגמולים עולה על ראשי הנזק בתביעה עסקינן.

משכך התביעה בה עסקינן "נבלעת" מול תגמולי המל"ל, ועיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה על השאלה האם עסקנין בתביעה שמזכה את התובע בפיצוי בשיעור של 25% לפי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995 או שמא מדובר "ברכב בשליטת מעביד" השולל ממנו "תוספת" הפיצוי, האמור.

הצדדים הגישו תחשיבי נזק ולאחר עיון בתחשיבים הצעתי לצדדים לפנות להליך גישור ובדיקת היתכנות פשרה בין הצדדים בבחינת "מִִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" [זכריה, ח, טז], אולם הצדדים לא קיבלו את הצעתי, ולכן לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות לפי העיקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

דיוני הוכחות התקיימו ביום 18.4.16 בו העיד התובע. וביום 19.5.16 בו העיד החוקר מטעם החברה שביטחה את האופנוע עליו רכב התובע בזמן התאונה.

טענות הצדדים 

התביעה טענה בסיכומיה מיום 21.4.16 כי בעלי החברה שבבעלותה האופנוע בו נהג התובע, מר יעקב אביגזר הינו ידידו של התובע, גר בסמיכות אליו והתיר לו את השימוש באופנוע כמחווה על תיווך שעשה בעבורו באמצעות החברה שבבעלותו- "י.ל חדשנות שיווקית שירותי פרסום בע"מ". התביעה טענה כי התובע נשא בהוצאות הדלק בלבד בעוד שמר אביגזר נשא בהוצאות השוטפות של האופנוע.

התביעה כופרת בטענה כי האופנוע היה בשירות מעביד, שכן האופנוע היה ונותר בבעלות חברת השליחויות. בנוסף חברת "י.ל חדשנות שיווקית בע"מ שירותי פרסום", לא דיווחה בדוחות הכספיים של שנת התאונה על תשלום ביטוח חובה, רישיון רכב והוצאות מוסך- גם הטענה כאילו הוחזק האופנוע "כליסינג" אינה סבירה מאחר וגם הוצאה זו אינה בין ההוצאות המדווחות של חברת התובע.

הנתבעת מנגד טענה בסיכומיה מיום 22.8.16 כי התובע איננו אמין, שכן תחילה טען שהאופנוע עלה לכביש בשנת 2006, אולם עולה מפוליסת ביטוח החובה כי בחודש אוגוסט 2003 כבר קיבל האופנוע לידו, וכן אישר בביהמ"ש כי מדובר באופנוע חדש לגמרי שהופקה לו פוליסה על שמו. מכאן שסיפור ההיכרות עם מר יעקב אביגזר משנת 2006 אינו שייך לשימוש באופנוע.

בנוסף עסקינן בעדות יחידה של בעל דין והימנעותו מהבאת עדים מדברית בפני עצמה, מה גם שהתצהיר עליו חתם מר אביגזר ביום 15.8.11 הינו שקרי ותואם להפליא את תצהיר התובע, ועל כן לא התייצב להיחקר עליו.

ההגנה מבקשת לראות את התובע כמשכיר את האופנוע לצורך עבודתו בחברה שבבעלותו- בנוסף סבורה הנתבעת כי גם אם ביהמ"ש לא יקבל את הטענה לפיה התובע שילם באופן חודשי, אזי יש לראות את "השידוך" העסקי שקיים בין חברת השליחויות לחברה שבבעלות התובע לעסקת ליסינג לכל דבר ועניין.

הדברים מקבלים משנה תוקף עת את תשלומי הדלק שילם התובע באמצעות החברה שבבעלותו.