ת"א 1826-05-12 אחמד חמאד נ' חמאד

בפני תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבע מן המקרקעין המצויים בשכונת צור באהר, אזור אלעקבה, והרשומים בעיריית ירושלים כנכס מספר 90/73 (להלן: "המקרקעין, הבית, הנכס"). עוד מבקש התובע לחייב את הנתבע לשלם דמי שכירות החל מיום 01.01.2003.

רקע

המנוח סאלח אחמד חמאד שהלך לעולמו בשנת 1997 (להלן: "המנוח") הוא אב למשפחה המונה 9 ילדים, ובינהם: בנו הבכור מוחמד (שהעיד בפני מטעם הנתבע), נעימה (אשת הנתבע), חסן (התובע), נאיף (שהעיד בפני מטעם התובע). לימים נעימה נשאה למוחמד יוסף עלי חמאד (הנתבע) ונולד להם בן – יוסף, נכדו הבכור של המנוח.

המנוח עזב את הארץ עם משפחתו בשנת 1948, והעתיק את מרכז חייו לעמאן- רבת עמון. בתו של המנוח - נעימה שהינה כאמור רעיית הנתבע נשארה בארץ (להלן: "אשת הנתבע, גב' נעימה"). המנוח הינו הבעלים הרשום של המקרקעין מושא התביעה שלפנינו. על המקרקעין בנוי מבנה מגורים שבו מתגוררים נעימה בתו, הנתבע ובני משפחתם.

עוד יצוין, כי לאחר שהמנוח עבר לירדן נולדו לו ילדים נוספים וביניהם התובע, כך שלמעשה התובע הינו אזרח ותושב ירדן, ואין לו מעמד עראי או קבוע בארץ. התובע ויתר אחיו, ואחיותיו המתגוררים בירדן ורעיית הנתבע הינם יורשיו החוקים של המנוח.

טענות התובע

התובע טוען כי מעמדו של הנתבע במקרקעין הוא של פולש ומסיג גבול. לטענתו, הוא עצמו, בנו ויורשו כדין של המנוח. כמו כן, לאחר פטירת אביו, הוא זה שמונה כאחראי לניהול המקרקעין, הגם שהוא שאינו תושב או אזרח ישראל. לגרסתו, באמצע שנות השבעים לאחר שהנתבע ביקש מאביו כי יאפשר לו ולבני משפחתו להתגורר בבית, אביו הסכים לכך, וזאת ללא כל תמורה. ומאז הנתבע ובני משפחתו מתגוררים בנכס. אלא שלדבריו בסוף שנות השמונים, גילה אביו המנוח ואחיו המתגוררים בירדן, כי הנתבע הגיש לעיריית ירושלים בקשה להיתר בניה, תוך שהוא מציג מצג שווא לפיו הוא הבעלים היחיד של המקרקעין. וכל זאת עשה הנתבע ללא ידיעתו והסכמתו המנוח. על פי ההיתר שהוצא במרמה ביצע הנתבע תוספת בנייה. לגרסתו, לאחר שהמעשה נודע לאביו, הלה הגיע לארץ יחד עם אחיו נאיף סאלח אחמד חמאד (להלן: "נאיף") ולאחר דין ודברים, ושיחת פיוס שנערכה בין הצדדים בנוכחות נכבדי הכפר צור בחר, הצדדים הגיעו לכדי הסכמות והבנות שבסופו חתמו על הסכם שכירות. לטענתו, לאחר שהצדדים אמדו את עלות התוספת נקבע כי שווי התוספת הבנייה שביצע הנתבע בנכס עומד על סך 15,000 דינר ירדנים. עוד נקבע בחוזה כי שווי התוספת הנ"ל יהוו במקום תשלום דמי שכירות לאביו למשך תקופה של עשר שנים החל מיום 01.01.1993. כמו כן נקבע כי בחלוף עשר שנים מרגע חתימת ההסכם, תוספת הבנייה תעבור לחזקת המנוח. עוד נקבע כי אסור לנתבע לבצע תוספת בנייה חדשה.

התובע מוסיף וטוען כי בביקור משפחתי נוסף שקיימו התובע ואחיו מוחמד סאלח חמאד (להלן: "מוחמד"), בשלהי חודש אוגוסט 1998, גילו לתדהמתם הרבה, שבניגוד לאמור בהסכמי השכירות, הנתבע שוב ביצע תוספת בנייה של חדר ושירותים נוספים על גג הבית. וכל זאת, בניגוד להסכמי השכירות. משכך, לדבריו, הוא ואחיו מוחמד, החתימו את הנתבע ביום 12.08.1998 על יפוי כוח נוטריוני- בלתי חוזר, על פיו הנתבע מוותר על כל זכות במקרקעין. (להלן: "הסכם וויתור על זכויות"). (ההסכם צורף לתצהירי הנתבע כנספח ד'). כמו כן, החתימו את הנתבע על הסכם שכירות חדש (הכולל את כל תוספות הבנייה). אלא שלטענת התובע, אף על פי שתמה תקופת השכירות עוד ביום 01.01.03, ממאן הנתבע לפנות את המושכר ומסרב לשלם את דמי השכירות. וכל זאת בניגוד לחוזי השכירות האמורים. התובע מדגיש בתביעתו כי כל בקשותיו בעניין הפינוי והתשלום של דמי השכירות נפלו על אזניים ערלות.

טענות הנתבע

הנתבע טוען כי מעולם לא היתה יריבות בינו לבין התובע. שכן, אף פעם לא חתם על חוזה שכירות כלשהו עם התובע ולא שילם דמי שכירות למנוח או לתובע. לטענתו, חמו המנוח עזב את הארץ בשנת 1948, והעתיק את מרכז חייו לירדן עד לפטירתו. לאחר שבתו היחידה של המנוח, נעימה, שנותרה בארץ, נישאה לו בשנת 1964, המנוח הוריש לה את הבית שהיה הרוס ועמד ריק מאז שנת 1948, זאת עוד לפני שנולד התובע. מאז, למעלה מחמישים שנה, הוא ואשתו מחזיקים בנכס החזקה ממושכת וכל ענייני הבית רשומים על שמם. לדבריו, כיוון שהבית היה הרוס לחלוטין, בהסכמת המנוח, ערכו בו שיפוצים מקיפים הכוללים תוספת בנייה במאות אלפי שקלים. עוד טוען כי בהסכמת המנוח בנו בניין מגורים נוסף לילידיהם, וכל זאת עשו מבלי שהייתה כל התנגדות מצד חמו המנוח או של מאן דהוא. לגרסתו, אכן ביום 24.08.1992, הגיע המנוח לארץ על פי אשרה שניתנה לו עקב מצב בריאותו הקשה. לדבריו, מאחר שהוא ואשתו לא רצו להעיב על חמו, ורצו לעשות סדר בדברים, חתמו עמו על חוזה פורמלי בלבד, שאין לו כל משמעות. בהתאם לחוזה הפורמלי סוכם כי את הסך של 15,000 דינר שהשקיע הנתבע בשיפוץ ובתוספת הבנייה בנכס ישלם המנוח לנתבע במשך 10 שנים. לדבריו מפני שעסקינן בחוזה פורמלי בלבד, בפועל המנוח לא שילם דבר.