ת"א 18257-03-14 חסון נ' שאהין

לפניי תביעה לפיצוי בגין לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.

בעת ביצוע הפרסום, התמודד התובע לראשות העיר בבחירות לעיריית שפרעם, ואילו אביו של הנתבע כיהן באותה עת כסגן ראש העיר.

נוסח הפרסום נשוא התביעה, שפורסם על ידי הנתבע בעמוד הפייסבוק של צד ג' בתאריך 16.10.13, אינו שנוי במחלוקת. העתק הפרסום צורף לכתב התביעה ולסיכומי התובע, והתרגום לעברית אף הוא אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים (למעט טענת הנתבע ביחס לתרגום המילה "חראמי").

לטענת התובע, מהווה הפרסום לשון הרע, גרם להשפלתו ולפגיעה בשמו הטוב. מכל מקום, אין הוא מחויב להוכיח כי הפרסום פגע בשמו הטוב, אלא די בכך שעלול היה לפגוע בו. לטענת התובע לא מתקיימת הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, ואף אין כל עילה להפחתת הפיצוי, בהתאם לסעיף 19 לחוק. לפיכך, מבקש התובע להעמיד את הפיצוי ללא הוכחת נזק על 50,000 ₪.

הנתבע אינו חולק על עצם הפרסום, אלא שלטענתו אין בפרסום משום לשון הרע. עוד טוען הנתבע כי לא ניתן כלל לקבוע שהפרסום מתייחס אל התובע, שכן צוין שמו הפרטי בלבד, שהתובע עצמו אף הוא הגיב לפרסום באופן המהווה לשון הרע, וכי הפרסום נעשה על רקע תעמולת בחירות לרשויות המקומיות, דבר שיש בו כדי להסביר את התלהטות הרוחות.

עוד טוען הנתבע, כי המילה "גנב" אינה התרגום המדויק למילה הערבית "חראמי" בה השתמש, וכי התרגום המדויק יותר הינו "תחמן". מכל מקום, טוען הנתבע כי התובע חויב להשיב לעירייה הלוואה שנטל ממנה ולא החזיר במלואה, בפסק דין, אותו צירף הנתבע לסיכומיו, ולפיכך מתקיימת הגנת סעיף 14 לחוק. עוד טוען הנתבע, כי גם התובע לא טמן ידו בצלחת ופרסם בתגובה אמירות המהוות אף הן לשון הרע.