ת"א 18232-01-14 עבדלקאדר נ' יונס

הנתבע מבקש לחייב את התובע במתן ערובה להבטחת הוצאותיו, היה וההליך ידחה בתום הבירור, כל זאת לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן תקנה 519). התובע מתנגד לכך. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה מצאתי שיש לקבל את הבקשה; להלן יובאו הטעמים לכך.

1.התובע פתח תיק הוצאה לפועל נגד הנתבע והגיש בו לביצוע ארבע המחאות, כל אחת מהן על סך 20,000 ₪; זמני פירעונן של ההמחאות ב-25 לחודש החל מנובמבר 2012 וכלה בפברואר 2013. נטען כי הנתבע הוא שחתם על ההמחאות. לנתבע ניתנה רשות להתגונן, בהסכמה, על-יסוד טענתו כי ההמחאות אבדו לאחר שביום 16.6.2012 היה מעורב בתאונת דרכים – עת פנקס המחאות נותר ככל הנראה ברכבו שהועבר לפירוק וגריטה. לטענת הנתבע, החתימה על ההמחאות אינה שלו אלא מעשה זיוף, והתובע אינו עשוי להיפרע ממנו על-יסודן.

2.תקנה 519 מעניקה לבית-המשפט שיקול-דעת לחייב תובע במתן ערובה להבטחת הוצאותיו של נתבע, על-מנת שבתום הבירור – היה והתובע יצא וידו על התחתונה – לא יסבול הנתבע מחסרון כיס בשל ההליך שנכפה עליו. מטרת התקנה למנוע הליכי סרק שסיכויי הצלחתם הלכאוריים לא גבוהים. תכליתה להבטיח שלא יגרם לנתבע חסרון כיס שלא יבוא על תקנתו בדרך הרגילה של חיוב התובע בתשלום הוצאות בתום הבירור, ככל שהתובענה תידחה.

3.אינטרס הנתבע שלא יצא וידיו על ראשו בתום ההליך, ללא יכולת להיפרע מהתובע את הוצאות הבירור, אינו חזות הכול; לצדו נשקלים אינטרסים נוספים, מהם הקשורים בתובע ומהם באינטרס הציבורי. הפעלתה של תקנה 519 תיעשה בזהירות, במקרה המתאים לכך, כדי לא להכשיל על הסף תובענות הראויות להתברר. הדברים יפים דרך כלל, ויש להקפיד בהם מקל וחומר מקום שמדובר בתובע שאיננו בעל אמצעים [רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2) 845 (2000); רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004) (להלן עניין איברהים)]. את זכות הנתבע שלא לצאת בחסרון כיס בשל הליך סרק שננקט נגדו יש לאזן אל מול זכות הגישה של תובע לערכאות, זכות שעל חשיבותה ומעמדה הרם אין חולק [שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד 38-27 (מהדורה שנייה, 2008)].

4.מלאכת האיזון בין השיקולים השונים שמתמודדים על הבכורה מורכבת. היא מערבת עקרונות וערכים כלליים, כמו גם נתונים רלוונטיים שעניינם בהליך הקונקרטי, מהותו ומיהות הצדדים לו [רע"א 3601/04 ונצ'ון נ' מדינת ישראל-מנהלת ההגירה/משטרת ישראל (18.10.2007)]:

החלטה בדבר מתן ערובה להוצאות על ידי תובע הפונה לבית משפט מערבת שיקולים נוגדים: האחד - מימושה של זכות הגישה לערכאות, מצריכה התחשבות ביכולתו הכלכלית של יוזם ההליך לעמוד בנטל הכספי הכרוך בהפקדת ערובה. מנגד, יש משקל לעניינו של נתבע בהליך, המובל באמצעות התובענה לדיון בערכאות, וזכאי להגנה כי אם ההליך נגדו יידחה, יהיה בידו לממש את גביית הוצאות המשפט שנפסקו לזכותו, לבל יסבול חסרון כיס עקב הליך שהוגש נגדו שלא ביוזמתו. [...] על בית המשפט לאזן בין השיקולים האמורים, ובמסגרת איזון זה, לתת משקל יחסי ראוי למיהות התובע ומצבו הכלכלי, למיהות הנתבע ומעמדו, לטיב השאלות שהתובענה מעלה, ולהערכת סיכוייה להתקבל [...].

5.ומן הכלל אל הפרט. התובע אינו אזרח ישראלי; אף שהוא נשוי לטענתו לישראלית, הוא ובני-משפחתו מתגוררים בטייבה. התובע ביאר כי הוא מצוי בהליך איחוד משפחות ובמסגרת זו מחזיק באישור כניסה לישראל אשר מתחדש מדי שנה בהתאם להליך המדורג, אך לא תמך את הצהרתו זו בתצהיר ולא ביאר כמה זמן הוא נתון בהליך זה ומתי הוא צפוי להשלימו. התובע לא נקב בנכסים בבעלותו בישראל שניתן להיפרע מהם. היותו זוכה בתיקי הוצאה לפועל, ולו גם בסכומים גבוהים, אינו 'מטבע עובר לסוחר' ואין בכך כדי להעיד על יכולתו הכלכלית או על 'נכס' שהנתבע יוכל להיפרע ממנו, היה ויזכה בהוצאות. התובע לא צירף דפי חשבון בנק שיעידו על יכולתו הכלכלית; לעניין זה, בעצם היותו בעל חשבון בנק אין די. לבסוף, וזאת עיקר: אף שתשובתו של התובע לבקשה נסמכה על טענות עובדתיות, לא ניתן על-ידו תצהיר לתמיכתה והדבר אומר דרשני. לא ניתן אפוא להסתמך על טענותיו העובדתיות של התובע לגוף הבקשה.

6.נוכח היות התובע תושב הרשות הפלסטינית, ובאין אפשרות לאכיפה ישירה והדדית של פסקי-דין של בתי-משפט ישראליים בשטחי הרשות, נחשב התובע לתושב זר שמתגורר מחוץ לישראל [ר' עניין איברהים]. אין בידי התובע נכסים בישראל שמהם ניתן יהיה להיפרע את הוצאות ההליך, ככל שהתובענה תידחה בתום הבירור. נתונים אלה מהווים את אחד השיקולים שעל יסודם יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו ויחייב תובע במתן ערובה להוצאות הנתבע.

7.בשים לב לטענת הזיוף בה התגונן הנתבע, רובץ לפתחו של התובע הנטל להוכיח כי החתימה על ההמחאות – חתימת הנתבע היא, וכי הוא זכאי להיפרע מהנתבע על-יסודן. להוראות הדין המהותי בסוגיה של חתימה שזויפה נודעת השלכה על דיני הראיות. הכלל הוא שהדין המהותי הולך אחר הדין הראיתי; על בעל-דין להוכיח כל טענה המקדמת את עניינו [ת"א (מח' חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, פסקה 9 וההפניות שם (14.2.2006)]. כאשר צד אחד מכחיש את חתימתו על מסמך שעליו מסתמך הצד האחר נושא הצד האחר בנטל השכנוע באשר להוכחת אמיתות החתימה [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 (1993)]. כשבחתימת שטר עסקינן, ו"כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה" [יואל זוסמן דיני שטרות 50 (מהדורה שישית, 1983)]. יש בכך כדי להשליך על סיכויי הצלחתו של התובע בתביעה.