ת"א 1821-01-13 א-ת טעמים בע"מ נ' משרד המשפטים/הנהלת בתי משפט/חשב

ב"כ הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש ליתן פסק דין על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) 1984, על בסיס החומר הקיים בתיק, ולאחר שסיכמו טענותיהם בע"פ.

1.התובעת הגישה תביעה כספית על סך 50,000 ₪ כנגד סרגיי סביצ'ב (להלן: "הנתבע").

הנתבע עבד במועד הרלבנטי כנהג משאית אצל התובעת, ונטען כי במסגרת עבודתו כנהג, גנב מהתובעת סולר אותו מכר לצדדי ג'.

עם הגשת התביעה הוגשה גם בקשה לעיכוב יציאת הנתבע מהארץ.

2.בהחלטה מיום 11/5/09 ניתן צו זמני לעיכוב יציאת הנתבע מהארץ, ונקבע כי הצו יעמוד בתוקפו עד למועד הדיון במעמד הצדדים.

3.בסופו של דבר ולאחר מספר דחיות התקיים דיון ביום 8/7/09 במעמד שני הצדדים, שבמהלכו ביקשה התובעת להפוך את הצו הזמני לקבוע, ומנגד ביקש בא כוחו של הנתבע לבטל את הצו.

בתום הדיון קבע בית המשפט כי "ההחלטה תישלח לצדדים בדואר", כאשר לא נתנה כל התייחסות להמשך תוקפו של הצו הזמני עד למתן ההחלטה שתשלח בדואר.

4.ביום 15/8/09 (כ-5 שבועות ממועד הדיון וטרם מתן ההחלטה על ידי בית המשפט) יצא הנתבע מהארץ, ולא שב.

5.ביום 2/11/09 נתן בית המשפט החלטה לפיה הצו הזמני שניתן ביום 11/5/09 יהפוך לקבוע והורה על עיכוב יציאת הנתבע מן הארץ עד ליום 11/5/10.

אציין כי מאופן ניסוח ההחלטה: "אני עושה את הצו הזמני אשר הוטל ביום 11/5/09 לצו קבוע ומורה על עיכוב יצאת הנתבע מן הארץ עד ליום 11/5/10", דומה כי גם כבוד הרשמת סברה כי הצו הארעי שניתן על ידה בחודש 5/09 המשיך לעמוד בתוקף עד למתן החלטתה הקבועה.

יחד עם האמור לעיל סברה כבוד הרשמת כי מכתב התביעה לא ברור כיצד כימתה התובעת את כמות הסולר, שלטענתה גנב הנתבע, ולא הציגה ראיות נוספות רלבנטיות, ועל כן קבעה כי ככל שהנתבע יפקיד סכום של 15,000 ₪ יבוטל צו העיכוב.

6.ביום 2/3/10 ניתן פסק הדין בתיק העיקרי לפיו חוייב הנתבע במלוא סכום התביעה (סך כולל של 56,625 ₪).

פסק הדין ניתן לאחר שהנתבע לא הגיש תצהירי עדות ראשית, על כן נמחקה הגנתו, וניתן פסק דין על בסיס האמור בכתב התביעה מבלי שהתקיים כל דיון לגופו של עניין.

7.בתביעה דנן טוענת התובעת כי מאחר והנתבע יצא מהארץ, לא ניתן היה לממש את פסק הדין שניתן לטובת התובעת, ומכאן שנגרם לה נזק בגובה פסק הדין.

עוד נטען כי הנתבעת הינה אחראית לנזק שנגרם שכן בניגוד לצו הזמני שניתן על ידי בית המשפט לעיכוב היציאה מן הארץ, הצליח הנתבע לצאת מן הארץ.

לחילופין נטען כי היה על הרשמת להאריך את הצו הזמני שנתנה עד למתן החלטתה, ולחילופין נטען כי לו הייתה החלטת הרשמת ניתנת במועד שנקבע בתקנות (תוך 14 יום ממועד הדיון), הרי שהנתבע לא יכול היה לצאת מן הארץ אף אם תתקבל הטענה כי הצו הזמני הקודם שניתן לא היה בתוקף במועד הדיון שהתקיים.