טאהא ואח' נ' מועצה מקומית כפר כנא ואח'

1.בכתב התביעה המתוקן טענו התובעים כי התובע 1 "המחזיק ו/או הבעלים ו/או בעל הזכויות" בבית מגורים ובמקרקעין ב"מגרש מס' 23/1" בחלקה 23 בגוש 17397. נטען כי התובע 2, אחיו, הינו הבעלים הרשום של המקרקעין. בנסח רישום מקרקעין שהוגש, מופיע הנתבע 2 כבעלים של חלק מהזכויות בחלקה 23. ביטוי של טענות התובעים במונחים המשפטיים הרלוונטיים בדיני הקניין הוא, שלתובע 2 זכויות בעלות בלתי מסוימות בחלקה 23; והתובע 1 מחזיק לטענתו בחלק מסוים של החלקה שעליו בנוי הבית בו הוא מתגורר, ושלגביו יש לו זכויות נטענות ביחסיו עם בעלי הזכויות הרשומות במקרקעין (חלק שהוא מכנה "מגרש מס' 23/1", להלן למען הנוחות: בית התובע 1). 

2.לטענת התובעים, בסוף שנות התשעים של המאה שעברה, בחרה הנתבעת 1, מועצה מקומית כפר כנא, לבנות מאגר מים ענק המספק מי שתייה לכלל תושבי כפר כנא. נטען, כי המאגר ממוקם בסמוך לבית התובע 1, במרחק של מטרים בודדים מחצר הבית. נטען כי המאגר מצוי על קרקע שייעודה התכנוני אזור מגורים ו/או שטח ציבורי פתוח. נטען כי המאגר בנוי על בסיס מעוגל בקוטר של כ-12 מ' ובגובה של כ-5 מ', וכי הוא מוקף בגדר בטון גדול שתוחם שטח של 235 מ"ר, אשר מפריע לכביש והמונע גישה בטיחותית, חוסם, ומונע הסדרת חניה. נטען כי מופעל במאגר ציוד רב, לרבות מנועים ענקיים, משאבות מים ומערכות אוורור. לטענת התובעים, המאגר נבנה ללא היתר כדין ובניגוד לייעוד הקרקע. עוד נטען כי האזור בו ממוקם המאגר מתאפיין במבנה שטח טופוגרפי המגביר את הצפיות להצפות מים. נטען כי המאגר מרעיש וגורם לתובע סבל רב. נטען, כי התובע פנה למועצה אינספור פעמים בבקשה להסרת המטרד ולהפסקת השימוש במאגר, אך ללא הואיל.

3.ביום 22.11.2016 נדחתה, לבקשת התובעים, התביעה נגד הנתבעת 3, תאגיד המים והביוב כפרי גליל תחתון בע"מ. הנתבעות 1 ו-2 טענו להתיישנות, ודין טענה זו להתקבל בכל הנוגע לטענת ירידת ערך המקרקעין עקב בניית המאגר, כפי שיבואר. בענין מטרד, אי נוחות ופגיעה בהנאה הנטענים בעקבות הפעלת המאגר, אמנם לגבי התקופה בת 7 השנים לפני הגשת התביעה אין התיישנות, אולם טענות בענין תקופה זו לא הוכחו נגד הנתבעת 1 שהחזיקה והפעילה את המאגר בחלק מאותה תקופה.

4.לאחר הגשת כתב התביעה המקורי (נגד הנתבעות 1 ו-2 בלבד), הנתבעת 2 הגישה בקשה לסלק את התביעה על הסף מפאת התיישנות. ביום 13.3.2014 דחה המותב הנכבד הקודם שדן בתיק, כבוד השופטת ר' גלפז מוקדי, את הבקשה, אך זאת תוך קביעה לפיה "הנתבעת 2 תהיה רשאית להעלות טענותיה להתיישנות במסגרת ההליך עצמו".

5.הנתבעות טענו כי התביעה בענייננו היא תביעה שאינה במקרקעין לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שתקופת ההתיישנות בקשר אליה היא שבע שנים (פרוטוקול 15.1.2017 ש' 2; ע' 41 ש' 21-22). התובעים – לא טענו אחרת ( הם לא טענו כי מדובר בתביעה במקרקעין מוסדרים שאין לגביה התיישנות, אלא טענו לגוף טענת ההתיישנות). ואכן, כאשר מדובר בסעד כספי בקשר למקרקעין, מדובר בתביעה שאינה במקרקעין (ראו בענין זה טל חבקין התייישנות 77 (2014)).

כאן המקום לציין כי התובעים עתרו בכתב התביעה המתוקן גם לסעד ציווי, להריסת מאגר המים, אולם חזרו בהם בשלב הגשת התצהירים ("...ביכולתי לעתור בכל עת ולבקש צו להריסתו והסרתו של המאגר הנ"ל הלא חוקי ...אך כיוון ומדובר כבר בעובדה קיימת ומוגמרת ומאגר ייחודי שאין לו תחליף, מחד, והשיקול שראיתי מחובתי להתחשב בצרכי היישוב והכפר ולעובדה שמתן צו במקרה זה יהא סעד דרסטי שיש בו להותיר את תושבי הכפר ללא מים, מאיתך, לא עשיתי זאת וראיתי לנכון להתמקד בתביעה כספית בלבד..." (פס' 21 לתצהירו של עיזאלדין טאהא רגב).

התיישנות בענין בניית המאגר ופגיעה בערך המקרקעין בעקבותיה

6.כאמור, לשיטת התובעים, מאגר המים נבנה, ללא היתר ובניגוד לייעוד התכנוני, בשנות ה-90 של המאה שעברה (לשיטת הנתבעות הוא נבנה עוד קודם לכן). מאז שנות ה-90 כשיטת התובעים עצמם, ועד להגשת תביעה זו בשנת 2012, חלפו למעלה מ-7 שנים.

7.התובעים מפנים לפסק דינו של כבוד השופט ד' פיש ב-ת"א (שלום חי') 23129/98 אבו ריא נ' עיריית סכנין (3.5.2007) (להלן: ענין אבו ריא). התובעים שם טענו כי מכיוון שמכון טיהור ומאגר הוקמו שלא על פי תכנית כדין, נמנעה מהם האפשרות להגיש תביעת פיצויים בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בית המשפט דחה טענת התיישנות שהעלתה הנתבעת דשם, בקובעו: