ת"א 17919-09-14 בראונר ואח' נ' לוידר קבלנים בע"מ ואח'

לפני בקשת נתבע 3,( להלן: "המבקש") לדחיית התביעה כנגדו על הסף בשל התיישנותה.

לטענתו, בתביעות כספיות תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים ודין התביעה להידחות על הסף, היות והמועד האחרון לרישום זכויות המשיבים בנכסים שרכשו חלפו מעל 7 שנים. לטענתו, גם אם חישוב המועדים יעשה לפי טענת התובעים ( להלן: "המשיבים") כך שמועד הקובע לרישום הזכויות יהיה 48 חודשים מיום מסירת החזקה בנכסים, אזי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום 1.1.97.

לטענת המבקש, מועד מסירת החזקה בנכסים לפי שני ההסכמים נקבע ל-14 חודשים ממועד החתימה - 1.1.93, כך שמועד רישום זכויות התובעים לפי סעיף 3 ד' 3 שבהסכם, הוא 48 חודשים ממועד זה ולפי חישוב זה תקופת ההתיישנות הסתיימה ביום 1.1.04. לטענתו, סעיף 8 לחוק ההתיישנות לא חל במקרה זה כיוון שהתובעים לא עמדו בנטל ההוכחה לקיומן של עובדות שבגינן יש לפעול לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן המועד האחרון לרישום הנכסים בלשכת המקרקעין הוא 1.1.97. לטענתו, התובעים בתביעתם לא העלו אפילו רמז דק לפיו נבצר מהם הרישום לפני תום תקופת ההתיישנות. עוד לטענתו, מיום 1.1.97 עד למועד הגשת התביעה ביום 7.9.14 חלפו 19 שנים ובמשך כל התקופה הזו התקיימו התנאים להגשת התביעה לבית משפט, כך שלא רק שהיה "קצה חוט" כהגדרת הפסיקה, לקיומה של עילת תביעה, אלא שבידי התובעים היו כל העובדות המהותיות להגשת תביעה , כפי שעולה מכתב התביעה.

לטענת ה מבקש, לא מתקיימים התנאים להחלת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שכן לפי הלכת אגיוף תביעה מתיישנת בחלוף 7 שנים מיום גילוי הנזק או בחלוף 10 שנים מיום אירוע הנזק לפי המוקדם שבניהם, בין אם נתגלה הנזק ובין אם לאו. גם אם התובעים לא היו מודעים לנזק שנגרם להם , מגביל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מוגבלת תקופת ההתיישנות ל-10 שנים ולכן במקרה נשוא הבקשה, תקרת תקופת ההתיישנות כהגדרת הנתבע 3 היא 1.1.06 , קרי 10 שנים לאחר 1.1.97.

התובעים בתגובתם עותרים לדחיית הבקשה, בטענה, שלפי הפסיקה בית המשפט ינקוט בצעד של דחיה על הסף רק במקרים חריגים ביותר .

לטענתם, הנזק נודע לאשורו רק לאחר קבלת תשובות המבקש, בבקשה לכינוס נכסים שהוגשה במקביל לבית המשפט המחוזי. עוד טווענים הם, שהמבקש מתעלם מכל מה שארע ממועד ההתחייבות ומסתפק בהתחייבות שניתנה בשנת 1992.

לשיטת התובעים מתקיים בעניינם החריג שקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות שכן בכתב ההגנה הודה המבקש בקיומה של חובת רישום תיקון צו בית משותף של הנכס והודה שפעל לפתיחת תיק רישום תיקון צו בית משותף. כן הודה שעו"ד ממשרדו, עו"ד הרשזון, יזם בשנים 1999 ו-2009 פגישות עם המפקחת ועם נציגי האגף הקדמי וכן הודה בביצוע מאות פעולות, לצורך קידום הרישום. ( כאמור כפי שעולה מכתב ההגנה ).

לטענת התובעים לפי הלכת רובאב ( ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ ואח' ) כאשר נתבע מודה בקיום זכות, רובה או מקצתה, יש בכך כדי להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות. לכן בהתאם למפורט לעיל, לאור העובדה שהמבקש הודה בהפרת התחייבויותיו לפי החוזה ובאי השלמת הרישום, יש לראות בהודאה בזכות שעומדת לתובעים ככזו שמתחילה את מירוץ ההתיישנות מחדש.

לעניין ידיעת הנזק טוענים התובעים כי רק עם תחילת ברור התביעה למינוי כונס נכסים, בשנת 2014, התגלו עובדות שכלל לא היו ידועות לתובעים ולכן לפי ההלכות הפסוקות אשר קובעות כי יש לבדוק את מועד ידיעת הנזק וממועד זה יחל מניין הימים. במקרה זה משנת 2014 .

המבקש טוען בתשובתו, כי התובעים מנועים כעת, משלא הגישו כתב תשובה, מלהעלות טיעונים עובדתיים לביסוס טענה לאיפוס תקופת ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, היות ולא טענו במסגרת כתב תשובה כי הנתבע הודה בקיום זכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות ופסק דין רובאב.

לטענתו בתשובתו, התנאים להחלת סעיף 9 לחוק ההתיישנות לפי פסק דין רובאב לא חלים בעניינה של הבקשה דנן, שכן הלכה זו חלה רק אם הנתבע היה צד להסכם והוא מודה בהפרת ההסכם, לכן היות והמבקש איננו צד להסכם, לא חלה ההלכה בעניינו.

עוד טוען המבקש, כי הודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות לא מתקיימת היות ולהודאה נלווה טיעון ההתיישנות אשר מאיין את החריג לפי סעיף 9.