ת"א 17800-06-14 חגי ואח' נ' שלום כהן ז"ל ואח'

1.בפני בקשת הנתבעים לסילוק התביעה נגדם על הסף מחמת התיישנות ומחמת השתק עילה.

התובע 1 הינו עו"ד, התובע 2 הינו הינו נגר. הנתבעים הינם בניו ויורשיו של המנוח שלום כהן ז"ל (להלן: "המנוח"), שעזבונו הוא הנתבע 1.

על פי הנטען בכתב התביעה, בשנת 2001 ביצע תובע 2 עבור חברת גליל מחשבים (להלן: "החברה") ועבור נתבעים 2-3 עבודות בהיקף של 100,000 ₪ (להלן: "העבודות"). התובע 2 המחה את זכותו לקבלת התמורה בגין העבודות, לתובע 1 בשל חיוב שכ"ט שהיה לו כלפיו.

במסגרת תביעה שהגישו התובעים כנגד החברה ונתבעים 2-3 (ת"א 1282/02 שלום ק"ש), לתשלום התמורה בגין העבודות, העלו הנתבעים שם, ובנוסף לטענות ביחס לאי השלמת העבודות וביחס לחוב עצמו, טענות כי העבודות נמסרו לתובע 2 לבקשת המנוח על מנת שהתמורה תקוזז מחוב של התובע 2 למנוח בסך של 30,000 ₪. בפסק דין שניתן בתביעה זו על דרך הפשרה, חיובו הנתבעים שם בתשלום סך של 40,000 ₪. בתשובה לשאלת הבהרה ביחס לפסה"ד שם, נקבע כי החוב של אשת התובע 2 למנוח, לא קוזז.

בהמשך הגיש המנוח תביעה נגד התובע 2 ואשתו להחזר חוב על סך 54,000 ₪ (ת"א 1651/03 להלן "ההליך בנצרת"). התובעים טענו כי באותה בתביעה העלה התובע 2 את טענת קיזוז בסך של 30,000 ₪ שהמנוח חב לו, שכן סכום זה מכספי התמורה עבור העבודות, הועברו למנוח), ואולם, בית המשפט קיבל בפסק דינו את טענת המנוח כי יש לו זכות לבחור מאיזה חוב יבוצע הקיזוז (שכן המנוח הגיש תביעה נוספת כנגד התובע 2 -ת"א 306/05 שהתנהל בבית המשפט בקרית שמונה, בה נטען כי לתובע 2 חוב כלפי המנוח בגין ערבות אישית לשיקים אחרים). לפיכך חייב בית המשפט בהליך בנצרת את התובע 2 ואשתו במלוא סכום החוב למנוח ללא קיזוז הסך של 30,000 ₪. במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין נקבע בין היתר, כי המערערים (התובע 2 ואשתו), שומרים להם את הזכות באשר לטענת הקיזוז.

התובעים טענו כי מאחר שהתביעה בת"א 306/05 נדחתה נגד תובע 2, הרי שבסופו של דבר לא בוצע הקיזוז לא בתביעה בהליך בנצרת ולא בתביעה האחרת בבית המשפט בקרית שמונה, שהגיש המנוח ולכן למעשה, המנוח גבה מהתובע 2 הן את מלוא החוב שהתובע 2 היה חייב לו והן את הסך של 30,000 ₪ שהועברו אליו מהתמורה שנתבעים 2-3 חבו כלפי התובע 2 (אשר כנטען על ידם, הועבר למנוח על חשבון חובו של התובע 2 כלפיו).

לאור האמור, הגישו התובעים תביעה זו להחזר הסך של 30,000 ₪.

3.לטענת הנתבעים, עילת התביעה נולדה כבר בשנת 2001 ולפיכך, משהוגשה רק לאחר 13 שנים כבר התיישנה. בנוסף טענו הנתבעים להשתק עילה בטענה כי בית המשפט בנצרת דחה את טענת הקיזוז וכן לאור התייחסותו של בית המשפט בת"א 1282/02, אשר קבע כי חובה של אשת תובע 2 לא קוזז.

דיון:

4.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל המסמכים שבפני שוכנעתי כי דין הבקשה כבקשה מקדמית, להידחות. בהתאם לסעיף 6 לחוק התיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. סבורתני כי בנסיבות דנן עילת התביעה נגד המנוח נולדה רק עם מתן פס"ד הסופי בהליך שהתנהל בנצרת ועל פיו חיובו התובע 2 ואשתו לשלם למנוח את מלוא סכום החוב והתברר כי בניגוד לאמור בסעיף 19-21 לתצהיר שמסר המנוח במסגרת ת"א 1282/02, הסכום של 30,000 ₪ לא הופחת מחובו של התובע 2 למנוח. פסק הדין הסופי על פיו הובהר לתובע 2 כי חובו למנוח לא הופחת בסכום זה, הינו פסק דין שניתן בע"א 1101/07 ביום 3.12.07. לפיכך, תקופת ההתיישנות להגשת בתביעה כנגד המנוח בגין העובדה שקיבל סך של 30,000 ₪- תמורה שהגיעה לתובע 2, בגין עבודות שביצע ולא קיזז זאת מחובו של התובע 2 כלפיו, הסתיימה רק ביום 3.12.14. מאחר שהתביעה הוגשה ביום 10.6.14 הרי שהוגשה כחצי שנה בטרם התיישנה.

בעניין זה אציין כי אינני מסכימה עם טענת התובעים כאילו מרוץ ההתיישנות החל רק עם מתן פסק הדין בתביעה במסגרת ת"א 306/05. התובעים ידעו על כך שבניגוד להצהרת המנוח בעבר, הוא גבה בפועל מהתובע 2 גם את הסך של 30,000 ₪ (שלטענת התובעים הועברו אליו מהנתבעים 2-3 על חשבון התמורה שהגיעה לתובע 2), מייד לאחר מתן פסק הדין הסופי בהליך בנצרת ולכן, אז נולדה העילה ואז החל מירוץ ההתיישנות. העובדה שבמקום להגיש תביעה להחזר סכום זה כבר לאחר מתן אותו פסק דין, בחרו התובעים להמתין לתוצאות תביעה אחרת שניהל המנוח נגד התובע 2, אין בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות ואת העובדה שהעילה נולדה כבר אז, כאמור. יחד עם זאת, התובעים הגישו את התביעה בטרם חלף מרוץ ההתיישנות מעת מתן פסק הדין הסופי בהליך בנצרת ולפיכך, אני דוחה את טענת ההתיישנות.