עמרם ואח' נ' עיזבון המנוח כהן ואח'

רקע 

עסקינן במבנה המצוי בגוש 15282 חלקה 47 תת חלקה 1 בעיר טבריה, המשמש כמכולת (להלן: "המושכר"), וזכויות הבעלות בחלקה, רשומות על שם המנוח נחום עמרם שהיה בן זוגה של המנוחה הגברת שושנה עמרם שנפטרה ביום 21.4.14 ( להלן: "המנוחה"). הגברת שושנה עמרם ז"ל ירשה את המושכר מהמנוח נחום עמרם מכוח צוואה וצו קיום צוואה והיא ציוותה, בין היתר, את המושכר לתובעים.

הנתבעים 2-6 (להלן: "הנתבעים"), הינם ילדיו של המנוח מרדכי כהן ז"ל (להלן: "המנוח") ויורשי עזבונו. המנוח חתם על הסכם שכירות של הנכס נושא התביעה, הוא המושכר, ביום 1.1.14. המנוח נפטר בפברואר 2015.

טענות -התובעים 

לטענת התובעים, המנוחה שושנה עמרם ז"ל ייפתה את כוחן של בנותיה, הגב' שולמית וימר והגב' רחלי גונן בייפוי כוח בלתי חוזר ( להלן :"שולמית" ו "רחלי" בהתאמה) לעשות בשמה ובמקומה פעולות להשכרת המושכר הנ"ל, לרבות לערוך הסכם שכירות ולתבוע בשמה ככל שיידרש.

ביום 1.1.14 חתמה שולמית בשמה של המנוחה, על הסכם שכירות בלתי מוגן עם המנוח, שמועד סיומו של ההסכם כולל תקופת האופציה הינו ביום 31.12.15.

לאחר פטירתו של המנוח (לאחר תקופת השבעה) הודיעו יורשי העיזבון כי לא יפנו את המושכר. התובעים, שהסמיכו את הגב' יפעת בר אביב ( להלן :"יפעת") לייצגם באמצעות ייפוי כוח נוטריוני ולנהל בשמם מו"מ עם הנתבעים, פנו לייעוץ משפטי שלאחריו החליטו לקיים את חוזה השכירות מול עיזבון המנוח עד תום תקופת האופציה קרי 31.12.15, על מנת להימנע מלהגיע לערכאות משפטיות שיסבו להם הוצאות מיותרות.

לטענת התובעים, ביום 28.4.15 פנתה יפעת לנתבע 6, תמיר כהן, שהפנה אותה לנתבע 2, ישראל כהן, והיא נפגשה עמו בנוכחות עו"ד דימרי. בפגישה הנ"ל סוכם, כי היורשים ימשיכו את תקופת האופציה על פי האמור בהסכם תוך הסכמה שלא תהיינה הארכות נוספות, והם ייפנו את המושכר ביום 31.12.15 כשהם מקיימים את הוראת ס' 14 ג' להסכם ומחזירים את המושכר לקדמותו. לטענת התובעים, לנתבעים הוצעה אופציה נוספת לסיום השכירות לאלתר. אולם, הם בחרו באופציה השנייה לסיום תקופת השכירות מאחר והם ביקשו לגבות חובות מחייבים למנוח ועל מנת שיתאפשר להם לחסל את המלאי המצוי בחנות.

לטענת התובעים, בתחילת חודש 11/2015 הצהיר הנתבע 1, עזבון המנוח מרדכי כהן ז"ל (להלן :"הנתבע 1") כי אין בכוונתו לפנות את המושכר והמשיך להוסיף מלאי חדש של סחורה למושכר. ביום 2.12.15 שלחה יפעת, באמצעות שליח, הודעה המודיעה לנתבע 1 על סיום מועד השכירות ב- 31.12.15 ולפינוי המושכר במועד הנ"ל אך לא היה מענה להודעה הנ"ל. לאחר מכן יצר ב"כ התובעים קשר עם עוה"ד דימרי ביום 6.12.15 שהבטיח כי יפנה לנתבעים שייפנו את המושכר במועד אולם, לא נתקבלה כל הודעת עדכון כזו ועל כן נשלחה הודעה לעו"ד דימרי ביום 16.12.15 המודיעה על סיום חוזה השכירות ביום 31.12.15 ועל פינוי המושכר וביום 28.12.15 נשלחה לעו"ד דימרי הודעה שנייה על ידי ב"כ התובעים לפינוי המושכר וגם היא לא נענתה.

ביום 31.12.15 יצר ב"כ התובעים קשר עם עו"ד דימרי, וזה האחרון הודיע כי אין בכוונת נתבע 1 לפנות את המושכר. משכך נשלחה הודעה לנתבע 1 בה נאמר, כי הנתבע מתבקש לסלק ידו ולפנות את המושכר מכל חפץ ואדם , תוך תקופה של 7 ימים ממועד קבלת ההודעה ולא יאוחר מיום 7.1.16.

לטענת התובעים, חרף ההתראות הנ"ל, לא פינו הנתבעים את המושכר ועל כן פנו התובעים לבית המשפט והגישו תביעה לפינוי מושכר, בהתאם לפרק ט"ז לתקסד"א לבית המשפט השלום בטבריה בתיק תא"ח 20929-01-16 (להלן: "תביעת הפינוי").

לטענת התובעים , הנתבע 2 (להלן :"ישראל") שהוסמך על ידי הנתבעים להמשיך את הטיפול בהמשך השכירות, סירב לקבל כתבי בית דין ועל כן המשיכו הנתבעים לשהות בנכס נכון למועד הגשת התביעה ולהפיק ממנו רווחים מבלי לשלם את דמי השכירות.

הנתבעים לא הגישו כתב הגנה בתביעה לפינוי מושכר ובית המשפט נתן פסק דין בהיעדר הגנה. רק לאחר קבלת פסק הדין, הגיש ישראל בקשה לביטול פסק דין שעניינה נדון בפני בית המשפט בטבריה ובהמשך ניתן פסק דין, שאישר הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים, המורה על פינוי המושכר ועל תשלום דמי השכירות לחודשים בהם נעשה שימוש במושכר (להלן: "הסכם הפשרה" ).

לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את הסכם השכירות לרבות את ס' 16א' להסכם ולא פינו את המושכר במועד הקבוע בהסכם וזאת חרף התראות רבות שנשלחו אליהן.

לטענת התובעים, במחדליהם גרמו הנתבעים לנזקים לרבות אי השכרת המושכר לשוכרים פוטנציאליים אחרים כגון לקופת חולים שביקשה להשכיר את הנכס הנ"ל לתקופה של מס' שנים.