כללי
1.התובע, יליד 30.12.1972, הותקף על ידי הנתבע באירוע מיום 1.7.2009. במסגרת הסדר דיוני בהליך פלילי נגד הנתבע, תוקן כתב האישום נגדו ועל יסוד הודאתו נקבע, כי ביצע את המיוחס לו בעובדות כתב האישום המתוקן – תקיפה הגורמת חבלה ממש (להלן: התקיפה), עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1980 (ת"פ 1595/09 בימ"ש שלום אילת).
2.כידוע, לפי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ה-1971 "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". כך הוא הדין גם מקום בו הטלת האחריות הפלילית נעשתה כנגזרת של הודאת הנאשם באישום. במקרה דנן, בית המשפט השלום באילת (כב' השופט י' עדן) קבע בפסק הדין "כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן, ואולם אני נמנע מהרשעתו". פסק הדין שניתן בהליך הפלילי, מחייב גם בהליך דנא (ראו למשל ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט ואחרים, 5.11.1987).
3.על רקע האמור, המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת אשמו התורם של התובע ועל שאלת הנזק שנגרם לנתבע לרבות שיעורו. להוכחת התביעה העידו התובע, הגב' ע' ש' (אשת התובע) והגב' יפעת מגידש. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו.
תמצית התביעה
4.בגין נזקים שנגרמו לו בעקבות התקיפה עתר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו סכום כולל של 300,000 ₪.
1,635 ₪ בגין אובדן ימי עבודה שלו ושל אשתו; 2,500 ₪ בגין נזק שנגרם למדף שבחנותו ולמוצרים שהיו עליו; 70,000 ₪ בגין פגיעה בכבודו ואובדן מוניטין; 50,00 ₪ בגין לשון הרע; 71,585 ₪ בגין כאב וסבל; 100,000 ₪ כפיצויים עונשיים.
מכתב התביעה עולה, כי התובע סיפק שירות הכולל תיקונים והחלפת רכיבים בציוד משרדי אצל הנתבע. האירוע בין השניים החל ביום 1.7.2009, אז הגיע למשרד הנתבע כדי לתקן תקלה במדפסת וסמוך לאחר מכן פנה לנתבע בדרישה לתשלום חוב לרבות עבור רכיב אותו התקין קודם במדפסת ישנה אחרת. הנתבע סרב להתייחס לפנייתו, ולפיכך, ובידיעת מזכירתו של הנתבע, נטל התובע את המדפסת הישנה בה התקין את הרכיב שהנתבע טרם שילם עבורו, ויצא את המקום במטרה לפרק את הרכיב מתוך המדפסת.
סמוך למתואר, יצר הנתבע קשר טלפוני עם התובע אשר הבהיר לו כי בכוונתו לפרק את הרכיב מהמדפסת ולהשיבה בחזרה, והנתבע בתגובה קילל ואיים עליו. בהמשך היום חזר התובע למקום עסקו, שם המתין לו הנתבע. התובע הודיע לנתבע כי תוך 5 דקות יפרק את הרכיב מהמדפסת ויחזירה לו, אולם הנתבע בתגובה החל לצעוק ולקלל ובתוך כך תקף אותו, הפיל, משך, גרר ודחף, שרט והכה באלימות ברוטאלית בצלעותיו של התובע באמצעות ברכיו ורגליו, וגרם לו למכות יבשות. עוברי אורח שעברו במקום ניסו להפריד את הנתבע מהתובע, אך ללא הצלחה.
כתימוכין לאמור, צרף התובע דיסק ממצלמת האבטחה בו מתועד האירוע וכן פירט בהשתלשלות הדברים לאחר התקיפה, לרבות הגשת כתב אישום נגד הנתבע אשר הודה במסגרת הסדר דיוני בתקיפתו ונקבע כי עבר של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ניתן נגדו פסק דין ללא הרשעה והושתו עליו של"צ בהיקף 80 שעות וכתב התחייבות בסך 3,000 ₪ שלא יעבור עבירה דומה.
נטען, כי במעשיו של הנתבע מתקיימים יסודות העוולה הקובעים בסעיף 23 לפקודת הנזיקין, ובנסיבות המתוארות הייתה לו הזכות לעכב את המדפסת וזאת בהתאם לסעיף 31 (א) לחוק המכר, תשכ"ח-1968.
תמצית ההגנה
5.הנתבע לא חלק על קיומו של האירוע, ועיקר הגנתו היא בחלקו של התובע בהתנהגות שגרמה להתרחשות האירוע והשתלשלותו, ושיעור הנזק הנטען. לטענתו, הוא לא סרב להתייחס לדרישת התובע לתשלום החוב, אלא שדרישת התובע לתשלום חוב באה תוך שהוא עסק בצביעה מסובכת של רכב במוסך, ולא היה פנוי לדון עם התובע ממש בדרישתו ואמר לו כי לאחר שיסיים את עבודת הצבע יוכל לשוחח עמו בעניין. לטענתו, לאחר שהוברר לו שהתובע נטל את המדפסת ממשרדו ללא רשות, ולאחר שיחה עמו וסירובו של התובע להחזיר את המדפסת, הוא נאלץ להגיע לעסקו של התובע , חיכה לתובע מחוץ למקום עסקו (דיו אילת) וכשזה האחרון הגיע, ביקש ממנו להשיב לידיו את המדפסת שנטל ללא רשות, התובע בתגובה סרב ואיים עליו, הוא לא הגיב ואז החל התובע לדחוף אותו לקלל ולאיים, ומכאן החלה הקטטה.
עוד טען, כי הוא נחבל בעצמו, דימם, חולצתו נקרעה ובשל אלה התובע נחקר תחת אזהרה. כתימוכין לאלה הפנה להודעת הנתבע במשטרה, שם עולה כי הוא חבול, מדמם מהאף וחולצתו קרועה. לדידו, בנסיבות המקרה דנן יש להחיל את הוראת סעיף 65 לפקודת הנזיקין בעניין "התנהגות תובע" והוראת סעיף 68 (א) בעיין ה"אשם התורם".
אשר לנזקים הפיזיים להם טען התובע, הפנה למכתב שחרורו של התובע מחדר המיון, ממנו נלמד כי התובע לא סבל מהגבלת תנועה בצוואר ולא מדימום ואין כל ראיה לנזק. אשר לטענה כי נזקק לטיפולי פיזיותרפיה ציין שזו אינה נתמכת במסמכים רפואיים ולא בחוות דעת רפואית. אשר לטענה בדבר לשון הרע ופגיעה בכבוד כי אלה נטענו מהפה לחוץ, ואשר לפיצויים עונשיים הפנה לרע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל שם נדונה סוגיה של פסיקת פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין ונקבע כי לא ניתן לפסוק פיצויים מקום בו הוטל על נאשם של"צ. אשר לתשלום החוב הנטען, טען כי לא ברור כיצד הסכום חושב ועל בסיס מה.
דיון והכרעה
6.לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת העדים, עיון במסמכים, צפייה בסרטון ממקום האירוע, ולאחר ששקלתי את נסיבות התקיפה וההליך הפלילי מצאתי כי התביעה מצדיקה פסיקת פיצויים לטובת התובע, אם כי באופן חלקי בלבד.
עוולת התקיפה מוגדרת בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]:
"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".
לעוולת התקיפה שני יסודות עיקריים, האחד – יסוד השימוש בכוח נגד גופו של אדם והשני – יסוד הכוונה. הנתבע לא חלק על העובדה כי תקף את התובע, ועובדות האירוע פורטו גם בכתב האישום המתוקן אליו הפנו הצדדים וממנו עלה בין היתר: "הנאשם הגיע אל עסקו של א' ש' בית העסק דיו אילת בקניון השלום באילת והמתין לו ומ.גיע א' למקום וסירב להשיב לו את המדפסת הכהו הנאשם באגרופים ובבעיטות בכל חלקי גופו ובראשו וזאת משך מספר רגעים.. כתוצאה מהתקיפה האמורה לעיל נחבל א' חבלות של ממש בדמות נפיחות ואדמומיות בראש בגבו" (סעיפים 5–6).
כאמור, בפסק הדין מיום 1.2.2011 קבע בית המשפט כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, לא הרשיעו סופו של יום והשית עליו צו של"צ בהיקף 80 שעות וחתימה על כתב התחייבות להימנע מלחזור על ביצוע עבירה דומה. ממצאים עובדתיים אלה תקפים והם מחייבים גם בהליך דנא, ואשר על כן, יש לקבוע כי הנתבע תקף את התובע וכמפורט בעובדות כתב האישום בהן הודה, ובמעשיו אלה עוול הנתבע כלפי התובע בעוולת התקיפה המוגדרת בסעיף 23 (א) לפקודת הנזיקין.
חלקו של התובע בהשתלשלות האירוע
7. כבר אמרנו, כי מעבר לשאלת הנזק, עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בהתנהגות התובע קודם למעשה התקיפה ושאלת אשמו התורם להתרחשות האירוע. ביחס לאלה, הפנה ב"כ התובע לסעיף 65 לפקודת הנזיקין הקובע "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שבהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחובתו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק" וביקש לפטור את הנתבע מחובתו לפצות את התובע או להקטין את סכום הפיצוי, תוך שיובא בחשבון חלקו של התובע אשר בהתנהגותו הביא להתרחשות האירוע, חרחר ריב ועוד הוסיף לקלל ולאיים על הנתבע.
כן הפנה לסעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין הקובע "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אדם אחד, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שיפרעו יופחתו בשעירו שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק...". וביקש לקבוע אשם תורם במידת אחריות גבוהה ולבטל את הפיצויים ככל ויפסקו לטובת התובע ולחייבו בהוצאות. לטענתו, התובע עשה דין לעצמו את נטל את המדפסת שבבעלות הנתבע בשל התקף זעם, תוך שאיים קילל גידף ואף דחף את הנתבע והביא בהתנהגותו להתרחשות האירוע.
8.אין חולק כי סמוך לפני שהחל האירוע הגיע התובע למוסך של הנתבע ("מוסך ב.") כאשר זה האחרון היה בחדר צבע סטרילי ועסק באותה עת בצביעה של רכב, והתובע, לאחר שהשלים את המשימה לשמה הגיע, נכנס לאותו חדר ודרש מהנתבע לשלם לו בו במקום חוב קיים.
במהלך חקירתם הנגדית של התובע והנתבע, עלה כי התובע נתן שירות לעסקו של הנתבע משך שנים ומעולם לא היו בניהם סכסוך וריב . מכאן שלא ברורה אותה דחיפות של התובע לקבל את כספו דווקא בשעה שהתובע נמצא בעיצומו של הליך לצביעת רכב. בכל מקרה, בין אם לא היה בידי הנתבע להתפנות באותו הרגע לדרישת התובע לשלם את החוב הנטען, ובין אם תגובתו הייתה התעלמות מהתובע תוך שהמשיך בעבודתו, לא היה התובע רשאי ליטול את המדפסת ממשרדו של הנתבע ולעזוב את המקום.
כאן המקום להוסיף ולהדגיש, כי מדובר במדפסת שלא נרכשה אצל התובע, ובניגוד לטענת התובע לפיה נטל מדפסת אחרת ישנה בה הרכיב בעבר חלק מסוים כחלק מהשירות שנתן לנתבע - מחקירתו הנגדית של הנתבע לעניין זה עלה כי המדפסת אותה נטל התובע ממשרדו של הנתבע ושעה שזה היה בחדר אחר, לא נרכשה מהתובע, והייתה למעשה המדפסת היחידה בשימוש המוסך (ראו חקירתו הממושכת של הנתבע, ועדותו שלא נסתרה (ראו עמ' 28 ש' 15–16, 21–22).
זאת ועוד, התובע יכול היה לפרק את אותו רכיב במשרדו של התובע עצמו ולהותיר את המדפסת על כנה (ראו טענתו לפיה תוך 5 דקות יכול היה לפרק את אותו רכיב מהמדפסת) אולם בחר לקחת את המדפסת כולה ומחומר שהוגש לתיק עלה ברור כי הוא לא התכוון להחזיר את המדפסת לאחר הוצאת הרכיב ממנה שכן זו למעשה שמ. לו כערובה לתשלום החוב הנטען ולא רק ביחס לאותו רכיב שבה (ראו עדותו עמ' 5 ש' 20-21)
בבחינת נסיבות מעשה התובע עת נטל את המדפסת, עולה כי לזה עמדו מספר אפשרויות לדרישת החזר החוב הנטען לרבות באמצעות פנייה בכתב או בע"פ במועד מאוחר ונוח יותר, וחרף זאת הוא בחר לעשות דין לעצמו ובשעה שהנתבע נמצא בחדר אחר בעיצומה של עבודה, נטל ללא רשות את המדפסת השייכת לנתבע, וזאת עשה בבהילות בלתי מוסברת.
אין חולק בין הצדדים כי אם התובע לא היה לוקח את המדפסת ממשרדו של הנתבע האירוע היה נמנע, ראו בחקירתו הנגדית של התובע שם נשאל "תאשר לי שאם לא היית לוקח את המדפסת, האירוע הזה לא היה מתקיים נכון?", השיב, "נכון" (ראו עמ' 4 ש' 24–25).
עוד ניתן להוסיף, כי מכתב האישום עליו נסמך התובע בהוכחת מעשי התקיפה עולה עובדה נוספת ולפיה במהלך השיחה בין השניים, התובע אמר לנתבע "מצדו הוא יכול להזדיין והוא לא יקבל את המדפסת תוך שהוא אומר לו אם יש לך אומץ תבוא תיקח את המדפסת".
יוער, כי תיקון כתב האישום אינו הליך לו שותף המתלונן שהוא התובע, אולם חזקה על המאשימה שלא הייתה מתקנת את כתב האישום בניגוד לעולה מחומר הראיות בתיק, והגם שאין בידי לקבוע כי התובע אכן אמר את הדברים, לא ניתן להתעלם מקיומם בגוף כתב האישום עליו ביסס למעשה התובע את עיקר התביעה והוא מעשי תקיפתו של הנתבע אותו.
מכלל האמור, נמצא כי חלקו של התובע שהחלה בהתנהגותו במוסך של הנתבע עת דרש חובו בעת שהנתבע עסוק בעבודה מורכבת של צביעת רכב בחדר סטרילי, והמשכה בנטילת המדפסת היחידה במשרד והשייכת לנתבע, ללא רשות, והחזקתה בעסקו וסירובו מאוחר יותר להחזיר את המדפסת – הוא חלק בלתי מבוטל ולמעשה מהווה התגרות של ממש בנתבע.
כאן המקום להוסיף כי טענת ב"כ התובע ולפיה עמדה לתובע זכות עכבון – אינה יכולה להישמע בנסיבות דנן, ועוד המקום כאן להוסיף שהמדפסת לא הוחזרה לנתבע, וזאת בהוראת ב"כ (ראו עמ' 5 ש' 7–11).
מעשיו של התובע, מצאתי, מצדיקים קביעתו של "אשם תורם" וזה נראה לי נכון להעמיד בשיעור של 10%.
הנזקים
9.על תוצאות התקיפה נלמד מהתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה (נספח ג') בפנייתו למיון בבית החולים ביום האירוע שם התלונן על כאבים בראש ובגב וכי "הותקף במהלך עבודתו ע"י לקוח "אגרוף בראש, אגרוף בגב" ושוחרר לאחר שעה וחצי משעת הגעתו. ביום למחרת האירוע, התלונן על כאבי ראש, תחושת טעם מתכת בפה וחולשה והוא הופנה לטיפולי פיזיותרפיה.
אשר לכאב וסבל כתוצאה מתקיפתו, העיד התובע להשפעת האירוע עליו ועל אשתו אשר הייתה בהריון במועד האירוע: "מה שאני חוויתי אחרי האירוע, אני ואשתי שהייתה בחודש שמיני להריונה והעובר לא התהפך וזה נגרם לאשתי רק מחרדות וזה בגלל האירוע" (עמ' 8 ש' 22–24). אשתו של התובע בחקירתה הנגדית מסרה "בעלי הגיע אליי בשוק מוחלט אחרי האירוע, אז לראות אותו ככה שהוא הדמות החזקה והמגן שלי, לראות אותו מבוהל והיו ימים.. והיינו מפחדים לצאת מהבית, ובגלל זה העובר גם לא התהפך", ובהמשך "הוא קיבל טיפולים פסיכולוגיים וגם פיזיותרפיה" (עמ' 14 ש' 15–17, 21).
טענתו לפיה נגרמה לו "התקרחות מוקדית" ולכך שהמטפל "השליך את זה על הטראומה שעברתי, והפתרון הוא שזה יחלוף" (עמ' 10 ש' 31–עמ' 11 ש' 2) לא נתמכה בחוות דעת רפואית, ובכלל לא הוגשו מסמכים רפואיים בתמיכה לנזק נפשי שנגרם. עם זאת, אין חולק כי הנתבע נקט באלימות כלפי התובע עליה נלמד לא רק מהעולה מכתב התביעה אלא גם כעולה בתצהירה של עובדת התובע, גב' יפעת מגידש, אשר תיארה בתצהירה את אירוע התקיפה "כעבור מספר דקות החלה השיחה בין א' לנתבע להתלהט, הטונים עלו, ואז הנתבע תפס את א' בצוואר ודחף אותו על המדפים בחנות..." ו"הנתבע הכה את א' באמצעות אגרופים בגב, בבטן. הנתבע דחף את א' על משטח של מדפסות, א' נפל והנתבע המשיך להכות בו בעוצמה" (ראו סעיפים 7–9 לתצהיר), לא נחקרה ביחס לתיאור זה ודבריה למעשה לא נסתרו.
מטבע הדברים, בעוצמת האלימות והמכות אותן ספג התובע, הכאב והסבל בעת מעשי התקיפה בפועל ולאחר מכן, לפעמים לאורך תקופה ממושכת, הם ברורים ואינם צריכים להוכחה. הכאב והסבל לא מתמצים רק במובן הפיסי, אלא גם בזה הנפשי, לרבות אובדן הביטחון העצמי והצורך באיזון נפשי לו נדרש זמן, והדבר הרבה פעמים תלוי במבנה אישיותו של קרבן העבירה.
בראש נזק זה, יש להביא בחשבון את עוצמתו של האירוע ואופיו האלים; את המכות היבשות אותן ספג התובע ובסבל שנמשך מספר ימים לאחר האירוע. התובע צרף הפנייה כללית שקיבל מרופא המשפחה בקופת החולים למכון פיזיותרפיה לטיפול בכאבים בגב העליון והעיד על כך שנדרש ל-4 טיפולי פיזיותרפיה (עמ' 10 ש' 8) והגם שלא צורפו אישורים על ביצוע הטיפולים בפועל, הטענה כי לא יכול היה לעבוד סמוך לאחר האירוע אינה מרחיקת לכת, הגם שנצפה במקום העבודה כפי שהעידה אשת התובע כי ביום שלמחרת "...הלכנו לחנות לבקר לראות שהכל עובד ובכל זאת הוא בעל החנות רצינו לראות שהכל בסדר, ואחרי זה הלכנו הביתה..." (עמ' 13 ש' 6–7).
על רקע מכלול הדברים האמורים, סבורתני כי ראוי להעמיד את סכום הפיצוי בגין הכאב והסבל שנגרמו לתובע ממעשה התקיפה על סך של 25,000 ₪, ובגין אובדן ימי העבודה על סך של 1,500 ₪.
10.פיצויים עונשיים – אשר לחיובו של הנתבע בסכום של 100,000 ₪ כפיצויים עונשיים, אין חולק כי נגד הנתבע הוגש כתב אישום ועניינו נדון בהליך פלילי והושת עליו צו של"צ וחתימה על התחייבות. הלכה היא כי מקום בו נאשם קיבל את עונשו במסגרת ההליך הפלילי, אין מקום להענישו פעם נוספת במסגרת ההליך האזרחי, ראו רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (6.7.2009):
"כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים 'הוא עונשי והרתעתי' (עניין אטינגר, פסקה 74), הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' (עניין גדיש, פסקה 14). ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי – זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל'".
במקרה לפניי, לא מתקיימים אותם "חריגים שבחריגים" המצדיקים לפסוק נגד הנתבע פיצוי עונשי, בנוסף על ההליך הפלילי, שכן ההליך הפלילי מוצה עם הנתבע, ובכך הוא בא על עונשו. אין מקום כי בית המשפט יפסוק פיצוי עונשי אשר יהא בו כדי להתערב בעקיפין בפסק הדין הפלילי ולהפר את האיזון שנקבע בו. שנית, הגם שהאירוע היה אלים בו הותקף התובע, הרי שיש להביא בחשבון את התנהגותו שקדמה לכך ולמעשה הובילה להתרחשות האירוע.
11.פגיעה בכבוד והוצאת לשון הרע – טען התובע כי תקיפתו על-ידי הנתבע, לעיני עוברים ושבים, לקוחות, עובדים ובעלי עסק שכנים, הסבה לו עוגמת נפש, עלבון והשפלה, ומהווה פגיעה בכבודו ובשמו הטוב ובמוניטין של עסקו, ולפיכך עתר לחייבו לשלם לו פיצוי בסכום של 70,000 ₪.
ובשל הוצאת לשון הרע נגדו שהתבטאה בדברי בלע וקללות גסות אותם הפנה כלפיו הנתבע מול כל אותם אנשים, עתר לחייב את הנתבע לפצותו בסכום של 50,000 ₪.
שתי הטענות עניינן למעשה בעוולה אחת של לשון הרע, אין מקום במקרה דנן להפרדה בין הפגיעה בכבודו של התובע לבין הוצאת לשון הרע עליו.
הטענות בעניין זה נטענו באופן כללי למדי, עד כדי שהתובע לא מצא לפרט באותם דברי בלע ואמירות שהפנה כלפיו הנתבע ודי בכך כדי לדחות טענותיו בעניין זה על הסף. עיון בכתב התביעה, בתצהיר התובע ובתצהיר של העובדת שבחנותו, גב' יפעת מגידש, שהייתה עדה לחלק מהאירוע, מלמד כי אין כל אזכור לקללות ודברי בלע אותם הפנה הנתבע כלפי התובע במועד האירוע כנטען. נמצא איפה כי אותו "דבר" שפרסומו עלול להשפיל, לבזות, לפגוע וכו' (ראו סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965) – לא בא בכלל במסגרת טענות התובע.
בכל מקרה והגם ואותו "דבר", אותן קללות ודברי בלע היו מפורטים בכתב התביעה או בתצהירו של התובע היה על התובע להוכיח כי נאמרו על ידי הנתבע והאם עולים הם כדי לשון הרע, האם אופן אמירתם עולה כדי פרסום כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע ובעיני מי.
על מנת לזכות בפיצויי בעוולה של לשון הרע יש להוכיח פרסום (ראו סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע). בענייננו העידה מטעמו של התובע רק הגב' יפעת מגדיש אשר מסרה בחקירתה הנגדית, כי שמעה רק את ראשיתה של השיחה בין השניים, וזו הייתה בנועם תוך שהנתבע שואל את התובע מדוע נטל את המדפסת, ורק לאחר מכן התלהטו הרוחות בין השניים. לא בתצהירה כאמור ולא בעדותה נמצא כל התייחסות לאמירות בכלל ופוגעניות בפרט מצד הנתבע כלפי התובע (ראו עמ' 18–29).
כאן המקום לחזור ולציין כי פרט לעדותה של גב' מגידש, התובע לא זימן לעדות את עובדיו האחרים, בעלי עסקים שכנים, לקוחות ועוד אחרים אשר לטענתו היו עדים לאירוע, וכבר אוסיף כי גם אם אלה היו באים ומעידים כי חזו באירוע, כי גם אז, ספק גדול בעיני האם הדבר עולה כדי לשון הרע ופגיעה בכבודו של הנתבע.
הזכות לשם טוב מבטאת את ההגנה על הכבוד האישי, הגאווה האישית וההכרה האישית בין בני האדם הינה חלק מיחס הכבוד וההערכה להם זכאי אדם מן הסובבים אותו (ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פד"י מג (3) 840). המבחן לקביעת קיומה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי ואינו מבוסס על תחושות סובייקטיביות. כאן המקום להוסיף כי ככל שהיתה פגיעה בשמו הטוב של מי מהצדדים, הרי את הפגיעה ניתן לייחס דווקא לנתבע, אשר נהג באופן אלים ובוטה כלפי התובע, ואף הורשע בדין.
מכל האמור נמצא אפוא, כי לא זאת בלבד שהתובע לא הוכיח את יסודות העוולה הנדרשים, אלא שזה אף לא הניח כל בסיס לצורך דיון, בחינה והכרעה בשאלת חיובו של הנתבע בשל לשון הרע, והדברים נכונים גם בהתייחס לטענה לפגיעה בכבודו ושמו הטוב, ומכאן שדין טענות אלה להידחות.
אשר לטענה כי עסקו נפגע קשה לרבות המוניטין שלו ועד כדי אפשרות לפגיעה בהכנסותיו, נשאל התובע בחקירתו הנגדית לעניין זה "...האם הבאת לבית המשפט דוחות רווח והפסד או/ו איזה שהיא ראייה או ראשית ראייה על פגיעה במוניטין או פגיעה בהכנסה שלך?", השיב "לא", ולשאלה "אז איך אתה אומר שנפגע לך המוניטין והעסק שלך יש לך הוכחה לטענה?", השיב, "אני מאמין שאם אסתכל בדוחות אני אראה שכן נגרם לי נזק". מהאמור, ובהעדר כל ראיה לנטען, גם דינה של טענה זו להידחות.
גם טענת התובע לנזק שנגרם לחנותו כתוצאה מהאירוע ובסכום של 2,500 ₪ לא הוכחה, משלא צורפה כל ראיה על הנזק או תיקון של נזק במועד הרלוונטי.
חובות קודמים
12.לטענת התובע, הנתבע נותר חייב לו כספים עבור שירותי תיקון וציוד שסיפק לו טרם קרות האירוע, ובתמיכה צרף כרטיס חשבון של הנתבע "מוסך ב." שכלל 7 חשבוניות מס וקבלה אחת (כולם נאמנים למקור, ראו נספח ד' לכתב התביעה). סכומי החשבוניות הן: 2,140 ₪+ 130 ₪ + 80 ₪ + 1,350 ₪ + 310 ₪ + 190 ₪ + 80 ₪ ובסך הכל 4,280 ₪. בנוסף צורפה קבלה ע"ס 1,540 ₪. בטיעוניו לא נמצא הסבר מדוע לא הופחת מהסכום הכולל של החשבוניות, הסכום של 1,540 ₪ כפי העולה מהקבלה שהוצאה, ובחקירתו הנגדית גם לא סיפק תשובה מספקת בעניין.
הנתבע מצידו לא הכחיש כי נותר חייב כספים לתובע בשל שירותים וציוד שסיפק לו, וכל טענתו בעניין זה הסתכמה בכך שהתובע לא ניכה מסכום החוב הנטען סך של 1,540 ₪. בהינתן האמור, אני מוצאת לחייב את הנתבע לשלם לתובע ולאחר הפחתה של 1,540 ₪, סך של 2,740 ₪.
13.מכל המקובץ, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים:
א.פיצויים בגין כאב וסבל בסכום של 25,000 ₪ ופיצויי בגין אובדן ימי עבודה של התובע ואשתו בסכום של 1,500 ₪ ולאחר הפחתה של 10% בגין אשם תורם של התובע להתרחשות האירוע, יעמוד הסכום על סך של 23,900. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
ב.יתרת חוב בגין שירותים וציוד שקיבל הנתבע מהתובע בסך של 2,740 ₪, אשר יישא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
ג. הוצאות משפט כולל שכר טרחת עו"ד בסכום של 7,000 ₪. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. כמו כן, הנתבע ישלם לתובע את סכום אגרת בית המשפט בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
פסק הדין ישלח לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, כ"ה בתשרי התשע"ו, 8 באוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
חתימה