ת"א 17312-11-11פלונית נ' גיא ואח'

בקשה מטם התובעת להשמיט את שמה ופרטיה המזהים מהתיק.

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות שני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

    

2. סוגיה זו נדונה בפירוט על ידי בית המשפט העליון (כב' השופט צבי זילברטל), ברע"א 482/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (23/4/2013).

    

   בעניין אליהו הנ"ל, נקבע כי במסגרת בירור בקשה זו, על בית המשפט לערוך איזון בין עיקרון פומביות הדיון לבין הזכות לפרטיות, כאשר המבחן שנקבע הוא שמקום שבו הפגיעה בזכות לפרטיות היא חמורה ייסוג עיקרון פרטיות הדיון בפני הזכות לפרטיות (ראו: סעיף 9 לפסק הדין).

    

   במסגרת עריכת האיזון האמור, נקבע ע"י בית המשפט כי:

   "נראה כי הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיותו של המשיב עקב חשיפת שמו ופרטיו ברבים, היא חמורה. כידוע, מידע אודות מצבו הבריאותי של אדם הוא היבט מובהק ומרכזי של צנעת חייו (ראו: סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; סעיף 19 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996; רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' מירב לוין, פסקאות ב' ו-ה' לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין [פורסם בנבו] (13.10.2009); בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז, פסקה 20 לפסק-דינה של השופטת א' חיות [פורסם בנבו] (14.5.2008)). מידע שכזה מצוי בליבת הזכות לפרטיות, וגילויו ללא הסכמת בעל המידע, מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו. בהקשר זה לא למותר לציין, כי הפגיעה החמורה בפרטיות העלולה להיגרם עקב פרסום זהותו של בעל דין מועצמת נוכח הנגישות הגבוהה (ההולכת ומתעצמת) לתוכנן של החלטות שיפוטיות (של כלל ערכאות השיפוט), בין במאגרי המידע המשפטיים השונים, בין במאגרי המידע הכלליים ובין במנועי החיפוש רבי העוצמה הנגישים לכול ברשת האינטרנט. בענייננו, כאמור, סבורני כי הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיותו של המשיב היא חמורה, מעצם העובדה שמדובר במידע בדבר מצבו הרפואי. מידע זה חוסה, ככלל, תחת כנפי הסודיות הרפואית, בה מחוייבים מוסדות רפואיים וגורמי רפואה אחרים על-פי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ולפיכך אין הוא אמור לצאת מידי הגורמים הרפואיים האמורים. לעניין זה אין בדין אבחנה בין מידע רפואי העוסק בעניינים שמטבעם קשורים באופן עמוק לצנעת הפרט (כגון מצב נפשי או עניינים הנוגעים לחיי המין) לבין כל מידע רפואי אחר" (שם, פסיקה 10) (ההדגשה שלי ע.ע.).

    

3. מאידך, לעניין הפגיעה בעיקרון פומביות הדיון, נקבע כי:

   "נוכח האמור לעיל, ברי כי בענייננו מתקיים התנאי הבסיסי להפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, ועל כן, יש להוסיף ולבחון את עצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון. לדידי, עצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון במקרה דנא, אם ייאסר פרסום שמו ופרטיו של המשיב, אינה מן החמורות. נקודת המוצא לבחינת עצמת הפגיעה בעיקרון בענייננו היא, שההגבלה המתבקשת נוגעת אך לשמו של בעל הדין שפרטיו הרפואיים נחשפים, ולא לקיומו של ההליך כולו ולכל יתר הנתונים המובאים בגדרו. הגבלה זו ממזערת, על פני הדברים, את עצמת הפגיעה בעיקרון, שכן היא מותירה את ההליך המשפטי גופו, על כל פרטיו למעט שם בעל הדין, לבחינתו של הציבור, חרף הטלת החיסיון על שמו של בעל הדין. אכן, אין להתעלם מכך שגם לפרסום שמות בעלי הדין יכולה להיות חשיבות נוכח עקרון פומביות הדיון. כך אם קיים עניין ציבורי של ממש בפרסום זהותם של בעלי הדין, וכך אף אם אין בנמצא עניין ציבורי כאמור, שהרי עדיין קיים השיקול המוסדי בדבר מראית פני צדק והשוויון בפני החוק, המוגשם באמצעות פרסום זהותם של בעלי הדין (לדעה שונה בעניין זה, ראו: תומר מוסקוביץ "ההגנה על הפרטיות בפרסומי בתי-המשפט – האם ראוי לפרסם שמות בפסקי-דין" משפטים יח 431, 439, 445-443 (תשמ"ט); עוד בעניין זה, ראו: הצעת חוק בתי המשפט (תיקון - אי ציון שמות בפסקי דין), התשס"ח-2007; הצעת חוק בתי המשפט (תיקון - איסור פרסום שמות קטינים בהליכים אזרחיים), התשס"ט-2009).

    

   אשר למידת העניין הציבורי בפרשה הנדונה, הרי שככל שהדבר נוגע לזהותם של בעלי הדין, סבורני כי מידת העניין במקרה זה אינה רבה. המבקשת אמנם טענה כי אם נכויותיו הרפואיות של המשיב משפיעות על כושרו לעסוק במקצועו, אזי יש לפרסם את שמו בשם "זכות הציבור לדעת", אלא שלצורך טענתה זו לא הניחה המבקשת ולו בדל של ראיה באשר לפגיעה אפשרית זו בתפקוד המקצועי, מה גם שלדידי, אף אין די בהצבעה על פגיעה כלשהי בתפקודו של המשיב, כמו למשל פגיעה בהיקף השעות בהן יכול המשיב לעבוד, כדי לבסס טענה בדבר קיומו של עניין ציבורי (ראו בהקשר זה, כאינדיקציה בלבד, את סעיף 49(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 שעוסק בהשעייתה של חברות בלשכת עורכי-הדין). מעבר לכך יצוין, כי על פי התשתית העובדתית שפרשו בפני הצדדים, נראה שהסכסוך ביניהם הוא סכסוך שגרתי בין נפגעי תאונת דרכים לבין חברת ביטוח, שנסב על חוק הפיצויים. ההליך איננו עוסק במישרין בתפקודו המקצועי של עורך-הדין – דבר שהיה עשוי להוות אינדיקציה לקיומו של עניין ציבורי מיוחד – ומשכך סבורני כי פרסום שמו ופרטיו של המשיב, בנסיבות העניין, לא נחזה כבעל תועלת ציבורית של ממש" (שם, פסיקה 11) (ההדגשה שלי ע.ע.).