ת"א 17276-05-13 עמידר,החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' גורן ואח'

3.הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן נתמכת בתצהיר. ביום 13/10/15, הגישו הצדדים הסכם דיוני, לפיו, תינתן לנתבעת רשות להתגונן כנגד התביעה והתצהיר התומך בבקשה ישמש כתב הגנה בתיק. ביום 4/4/16, הגיעו הצדדים להסכמה, שיינתן פסק דין מנומק בתיק על סמך החומר המונח בתיק בית המשפט וסיכומים בכתב. בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים. 

1.זוהי תביעה כספית לתשלום חוב דמי שכירות בסך 20,051.17 ₪ ולסילוק ידה של הנתבעת מדירת מגורים המצויה ברח' הבנים 5 דירה מס' 7 קומה 2 בקרית שמונה (להלן: "הדירה").

2.התביעה הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד נתבעים 2 ו- 3, אשר ערבו לקיום ההתחייבויות של הנתבעת. כנגד נתבעים 2 ו- 3, ניתן פסק דין ביום 3/12/13, בהעדר בקשת רשות להתגונן מטעמם.

4. טענות התובעת בתמצית: ביום 28/3/99, השכירה התובעת לנתבעת את הדירה ובין הצדדים נחתם הסכם שכירות בצירוף כתב ערבות. הנתבעת הפרה את הסכם השכירות, באופן שלא שילמה דמי שכירות, הוצאות החזקה וגינון. לטענת התובעת, הנתבעת ביצעה מס' תשלומים מועט, כשמדובר בדמי חיוב חודשיים הנעים בין 48 ₪ לחודש לבין 220 ₪ לחודש, המהווים דמי שכירות מופחתים מהסכום הנקוב בהסכם. התשלום העיקרי שהתקבל אצל התובעת, התקבל מנתבעים 2,3 לאחר פסק הדין שניתן לחובתם, בסך של 13,700, על כן, מבקשת התובעת להעמיד את סכום התביעה על סך 6,336.69 ₪.

5.טענות הנתבעת בתמצית: הנתבעת בת 41 שנים, רווקה ואם חד הורית ל- 3 ילדים, אינה עובדת ומקבלת קצבאות של הבטחת הכנסה, מזונות וילדים. הנתבעת צברה חובות רבים לנושים שונים, גם לתובעת. לטענת הנתבעת, חובתה של התובעת למצוא לה דיור חלופי הנובעת מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד טענה, כי לא קיבלה כל הנחה לתשלום דמי השכירות והתובעת גובה מהנתבעת את הסכום הנקוב בהסכם השכירות 766 ₪ לחודש. בנוסף, טענה הנתבעת, כי הסדר החוב עם נתבעים 2,3, הביא לסילוק מלוא החוב כלפי התובעת, כפי שנקבע בהסכם הפשרה עם נתבעים 2.3.

דיון והכרעה:

6.בין הצדדים נערך ונחתם הסכם שכירות ביום 28/3/1999 שחוקי הגנת הדייר אינם חלים עליו (להלן: "הסכם השכירות"). על פי הוראות ההסכם, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת דמי שכירות חודשיים עבור הדירה על סך 765.94 ₪, אשר ישולמו בכל ראשון לכל חודש, ויהיו צמודים למדד המחירים לצרכן של חודש 11/98. הפרת התחייבות זו, כך על פי הסכם השכירות, מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות.

7. הנתבעת מודה בסיכומים מטעמה, כי צברה חובות כלפי התובעת ולא עמדה בהתחייבויות הכספיות כלפי התובעת. בהקשר זה, אציין, שכל טענות הנתבעת לגבי שיעור דמי השכירות החודשיים ואי קבלת הנחה, הן טענות בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי ומשפטי, לא הוצגו מסמכים ולא פניות של הנתבעת לתובעת בעניין, אין טענה מהו סכום ההנחה לו היא זכאית ואין ראיה מצד הנתבעת לתשלום כלשהו לתובעת. אי לכך, איני מוצאת לנכון לדון בהן במסגרת הליך זה.

8.כאמור, על פי ההסכם השכירות, היה על הנתבעת לשלם דמי שכירות חודשים בסך של 765.94 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן 11/98. עיון בתדפיסים שצירפה התובעת לסיכומים נלמד, שתשלום דמי שכירות בשנת 2006 נע בין 209 ₪ לבין 217 ₪, בשנת 2007 בין 141 ₪ לבין 279 ₪, בשנת 2008 בין 114 ₪ לבין 151 ₪, בשנת 2009 בין 147 ₪ לבין 160 ₪, בשנת 2010 בין 148 ₪ לבין 151 ₪, בשנת 2011 בין 38 ₪ לבין 157 ₪, בשנת 2012 בין 38 ₪ לבין 39 ₪, בשנת 2013 בין 39 ₪ לבין 40 ₪. סכומים אלו מדברים בעד עצמם, לא רק שהנתבעת לא נדרשה לשלם את הסכום הנקוב בהסכם השכירות בצירוף הצמדה, אלא לאורך השנים, דמי השכירות פחתו ועמדו על סך של כ- 40 ₪ לחודש, האם אין זו הנחה?

9.את טענת הנתבעת, כי הסדר הפשרה בין התובעת לנתבעים 2,3 סילק את מלא החוב, איני מוצאת לקבל. הנתבעת אינה צד להסדר החוב שחל על נתבעים 2,3 בלבד ואין בו כדי לפטור את הנתבעת מיתרת החוב כלפי התובעת. למען סבר האוזן, סכום התביעה כולל בתוכו מספר מרכיבים, שהעיקרי בו, הוא שכר דירה על סך 16,403 ₪, כאשר על פי הסכם הפשרה שילמו נתבעים 2,3 סך של 13,726 ₪, מכאן, שטרם סולק מלוא החוב עבור שכר דירה.

9.לעניין חובת התובעת למצוא לנתבעת דיור חלופי. אין בידי לקבל טענה זו ולתת לנתבעת זכות כלשהי במסגרת ההליך שבפני, המבוסס על הסכם השכירות שנערך בין הצדדים והוא בלבד.

10.משהוכח בפני כי לנתבעת חוב דמי שכירות כלפי התובעת, חוב שלא נעשה ניסיון מצד הנתבעת לסילוקו, דבר המהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות, סעיף 5ז להסכם השכירות, הרי זכאית התובעת לבטל מיד את הסכם השכירות והנתבעת חייבת לפנות את הדירה תוך חודש ממועד ביטול הסכם השכירות, כקבוע בסעיף 28 להסכם השכירות. בהערת אגב אציין, שאף את התשלום החודשי השוטף, לאחר הגשת התביעה, לא פעלה הנתבעת להסדיר ולשלם, כפי שעולה מסיכומי התובעת ואשר לא הוכחש על ידי הנתבעת.

11.בטרם סיום, בענייננו חל חוק זכויות הדייר בדיור הציבור, תשנ"ח-1998. סעיף 4 לחוק קובע:

" הוראות חוק זה המקנות זכויות לשוכר או לדייר ממשיך, לא יחולו אם חוזה השכירות הופר  הפרה יסודית, אלא אם כן תוקנה ההפרה בתוך זמן סביר לאחר שניתנה ארכה לכך".

נוכח הוראת החוק לעיל, מצאתי לנכון להתנות את סילוק היד של הנתבעת, באופן, שאם תשלם הנתבעת את יתרת החוב כלפי התובעת בסך 6,336.69 ₪, לא תפונה הנתבעת מהדירה.