ת"א 1719-02-16 גיסקין נ' אליאס

1.התובעת, בת כ - 80 שנים, הגישה תביעה בסדר דין מקוצר, במסגרתה עתרה להורות על סילוק ידו של הנתבע ו/או מי מטעמו מדירה ברחוב בן יהודה 45 בחיפה, הידועה כגוש 10860, חלקות 185 - 187 (להלן "הדירה").

לטענתה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתב התביעה, היא בעלת הזכויות בדירה וכך גם נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.11.2015 בה"פ 2074-11-14. נטען, כי הנתבע השתלט על הדירה בכח, הסיג גבול וההסכם עליו הסתמך בוטל. עוד נטען, כי אין לנתבע זכות להחזיק או להשתמש בדירה או להשכירה לצד שלישי. לפיכך, עתרה התובעת להורות על סילוק ידו של הנתבע ו\או מי מטעמו מן הנכס.

2.הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, במסגרתה טען כי ביום 20.8.2013 נחתם בין הצדדים הסכם, לפיו רכש את זכויותיה של התובעת בדירה. הוא טען, כי אביו, אדיב אליאס, הוא שניהל את המו"מ עובר לחתימת ההסכם וכי לו עצמו לא היתה נגיעה להליכים. בנוסף, אביו בקש לרשום את הדירה על שם הנתבע, "משיקוליו הוא". התובעת פנתה לבעלת הנכס - הכנסיה היוונית קתולית, בבקשה לאשר את העסקה.

הנתבע טען, כי ביום 22.9.2013 (כחודש לאחר רכישת הדירה) התכנסו הוא, אביו ומר עוסמאן טארק מכפר ראמה, אצל עו"ד ענאן עטשי ושם חתם הנתבע על הסכם למכירת הדירה למר עוסמאן טארק. הנתבע טען, כי למיטב זכרונו, הסכם המכירה נמסר לבעלים של הרשום של הדירה - הכנסיה.

הנתבע טען, כי אין לו כל זיקה לדירה, מאחר ומי שמחזיק בה הוא מר עוסמאן טארק. הנתבע עתר, אפוא, לדחות את התביעה.

3.בהחלטתה מיום 21.3.2016 קבלה כבוד הרשמת ספרא - ברנע את בקשת הרשות להתגונן בטענה אחת בלבד, לפיה הנתבע אינו מחזיק בדירה ולכן, התובעת אינה זכאית לפסק דין של פינוי כנגדו. מנגד, נקבע כי טענתו של הנתבע בדבר מכירת הדירה לאחר, המחזיק בה לטענתו, אינה יכולה להוות טענת הגנה, לאור קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה ההסכם עם התובעת בוטל. נקבע, כי תצהירו של הנתבע ישמש לו כתב הגנה.

4.ביום 27.3.2016, עם העברת התיק לטיפולי, נוכח נושא התביעה וגילה של התובעת, קבעתי אותו להוכחות ליום 25.5.2016.

ביום 17.4.2016 ניתן לבקשת התובעת צו גילוי מסמכים, אשר אמור היה להיות מבוצע, הדדית, עד ליום 1.5.2016. ביום 2.5.2016 הגיש ב"כ התובעת בקשה למחוק את כתב ההגנה של הנתבע, מאחר ולא קיים את הצו. הוא צרף אישור מסירה, לפיו ההחלטה נמסרה לידי הנתבע ביום 20.4.2016. בהחלטתי מיום 2.5.2016 הורתי על העברת הבקשה לידי הנתבע. ביום 10.5.2016 הוגשה על ידי ב"כ התובע בקשה למתן החלטה בהעדר, אליו צורף אישור מסירה מיום 5.5.2016. על גבי אישור המסירה נרשם, כי התיק קבוע להוכחות ליום 25.5.2016 בשעה 10:00. חרף העובדה שהנתבע לא הגיב לבקשה למחיקת כתב ההגנה, קבעתי בהחלטתי מיום 10.5.2016, כי אינני מוצא מקום למחיקת כתב ההגנה כשבועיים טרם הדיון. מנגד, קבעתי כי מסמכים שלא צורפו לכתבי הטענות של הנתבע, לא ישמשו ראיות בתיק זה. רק ביום 19.5.2016 הגיש הנתבע תגובה לבקשה למחיקת כתב הגנתו, אליה צרף תצהיר גילוי מסמכים, וטען כי לא ידע על דבר ההחלטה המחייבת אותו בהצגת מסמכים. טענה זו של הנתבע מתעלמת מאישור המסירה המעיד על מסירת ההחלטה לידיו ואני דוחה אותה.

ביום 24.5.2016 הגיש הנתבע, באמצעות ב"כ, בקשה לדחיית מועד הדיון. נטען בבקשה, כי הנתבע לא ידע אודות מועד הדיון הקבוע ליום 25.5.2016, אלא ביום 22.5.2016, עת קבל לידיו את החלטת בית המשפט בדבר הגשת תגובה לבקשת התובעת לדחיית התביעה (צ"ל "מחיקת כתב ההגנה" - א.ר.). עוד נטען, כי "בימים אלו" פנה הנתבע לב"כ כדי לייצגו, אולם הנ"ל לא יוכל להופיע לדיון הקרוב, מאחר וקרוב משפחה שלו אושפז. בקשה זו נדחתה עוד באותו יום, שעה שלא צורף אליה ייפוי כח של עוה"ד. עוד אדגיש, כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר, אף שלאור תכנה, ברור כי עליה להתמך בתצהיר ערוך כדין. יתירה מזאת, בניגוד לאמור בבקשה, ההחלטה מיום 2.5.2015, ממנה למד לטענתו הנתבע על דבר מועד הדיון, נמסרה לידיו ביום 5.5.2016 ולכן, לכל המאוחר, אף לשיטתו, הוא ידע על מועד הדיון במועד זה. מכל מקום, הנתבע אשר בחקירתו הנגדית כי קבל לידיו את כל ההחלטות (בין אלו שיש בגינן אישור מסירה בתיק ובין שאלו שלא) וכי רק את ההחלטה מיום 27.3.2016 הוא לא קבל. אינני מאמין לנתבע כי לא קבל את ההחלטה בדבר מועד הדיון לידיו. כפי שקבל את כל ההחלטות האחרות, כך גם קבל החלטה זו. זאת ועוד, כפי שהתברר במהלך הדיון, ובניגוד גמור לאמור בבקשה לדחיית מועד הדיון, הנתבע קבל ייעוץ משפטי שוטף מאותו עו"ד, לאורך כל הדרך, מאז הגשת התביעה והנ"ל אף התכתב עם ב"כ התובעת (ראה נספח לבקשת ב"כ התובעת - מיום 24.5.2016), אף שבסופו של דבר, ייפוי הכח הוגש רק ביום הדיון.